מרגיש אבוד ובלי עתיד בכל תחום

טוב שלום לכולם אני מבקש ממי שקורא את השאלה שלי, שאם זה כבד עליו שלא יקרא ויתן לי סתם עצה אני כבר אבוד עצות...
הכל מתחיל ככה.
אני ילד ביישן מגיל צעיר אבל לא במידה שהיא חריגה, התחלתי להבין את זה בתיכון.
רכשתי כמה חברים בתיכון לא הייתי מקובל אף פעם וזה לא הפריע לי, הייתה תקופה שהייתי יוצא איתם עד שהבנתי שהחבר הכי טוב שלי מדבר עלי מאחורי הגב בצורה פוגעת ומספר עלי סיפורים אישיים לשאר הכיתה. האמת? נפגעתי הרגשתי רע, היו צוחקים לי בפנים, ידעתי להתמודד אבל הכאב בא לי עם עצמי שהייתי לבד.
התיכון עבר התנתקתי מאותם אנשים ופשוט שרפתי את כולם והמשכתי הלאה. לא שעשיתי- אל תדברו איתי יותר -והלכתי הכל היה בחיוך ואהבה פשוט התרחקתי.
הגיעה תקופה של לפני הגיוס בסיום התיכון. פרחתי באותה תקופה עבדתי עשיתי כסף טוב והיה לי סיפוק מעצמי, יש לציין שאף פעם לא הייתי בליין גדול. תמיד הייתי יוצא רק שהיה סיבה, גם מהעניין שלא היה לי כל כך עם מי לצאת או ליזום יציאה.
התגייסתי לאחר תקופה קצרה, הצבא היה לי לא קל מבחינה של קושי אבל הייתי בסדר גמור סיימתי טירונות קרבית בגולני, רכשתי חברים לצבא אומנם שגרים רחוק בהרבה מימני והיה לי די נחמד. אפשר להגיד שהצבא היה מסגרת בשבילי. כל סופ"ש שהייתי חוזר הביתה בדרך כלל לא הייתי יוצא, פשוט נח לי בבית עם המשפחה.
הצבא נגמר עברו 3 שנים והשתחררתי. תמיד ציפיתי לשיחרור אמרתי שזה יהיה רק טוב לי.
פתאום קרה פיצוץ.
השתחררתי - הכל השתנה הבנתי באמת מי אני סוף סוף. בחור בן 21 בלי קשר לסביבה, בלי הרבה חברים, אחד שלא יוצא ולא עובר שום חוויה.
להגיד את האמת שחודש שלם פשוט לא עשיתי כלום התבטלתי ישבתי בבית לא יצאתי. המחשבות התחילו להטריד אותי, מה יהיה על העתיד שלי? עבודה? חברה? חיי חברה ?
הכל נהיה שחור הצער פשוט נפל עלי ביחד עם דיכאון כבד מעצמי.
הסיפור הוא כזה, אני ניזון מחוויות שליליות שחוויתי בעברי. קשה לי לראות אנשים אני לפעמים מעדיף להסתגר עם עצמי.
אני בחור גבוה שנראה די טוב ואני לא אומר את זה סתם על עצמי קיבלתי מחמאות.
קשה לי לראות איך כולם מתקדמים ואני תקוע. ההורים שלי בכלל לא עוזרים- ההפך הם מפעילים עלי לחץ וגם פוגעים וקשה לי עם עצמי כבר.
אני פשוט מרגיש ששום שינוי לא יבוא מעצמו הרי רק אני יכול להביא אותו.
אני אדם תלותי שלא מסוגל לעשות דברים לבד, אני תמיד חייב את החבר הזה שיבוא איתי ביחד. הביטחון העצמי שלי עם נשים ירד בצורה זוועתית, יודעים למה? אני פשוט מאוכזב מעצמי! אני משדר את זה החוצה, רואים לפעמים שאני בצער.
אני לא משתף אף אחד בעניין הזה, אני פוחד שאני יתרגל לחיים האלה של הלבד וימצא את עצמי לבד גם בעתיד. אני רוצה לאהוב אני רוצה להצליח היאוש כבר הרג אותי. אני לא יודע איך אני מוציא את עצמי מתוך הבור השחור הזה.
אני כבר קם בבוקר ביאוש של עוד פעם יום בלי לעשות כלום... אין לי דרך אחרת.
כל אדם שהכרתי שפט אותי אחרי תקופה על פי מה שאני והתחלתי להרגיש זילזול, הרי אחרי תקופה אנשים שמים לב שאתה מתבודד ולא יוצא ורואים שאתה מסתיר.
אני מאוד חברותי מכיר אנשים בכל מקום עד גבול מסויים, אני פוחד להיחשף ולהגיד מה אני כי אני גם יודע שזה קצת חריג שאני לא עושה כלום.
אין לי הרבה למה לצפות מכאן כי מילים לא עוזרות אלא רק מעשים, אבל אשמח לשמוע מישהו שהיה במצב שלי, תקופה הכי קשה שלי בחיים.
לצורך העניין דעו שאני אדם בריא לחלוטין ואפילו נראה טוב מעבר למידה, אני פשוט מזועזע שיש לי הכל בידיים ואני כרגע כישלון, אני מאכיל את עצמי באכזבות...
תודה לכם, סהר.