האם יקחו לנו את הילדים? למה אנחנו לא יכולים ולא נזכה להיות הורים כמו כולם?

*אבקש לא לפרסם זאת במדיות חברתיות, תודה*

שלום לכולם,

אנחנו זוג נשואים, בשנות ה-20 המוקדמות לחיינו (מעדיפים לתת כמה שפחות פרטים כדי לא להיות מזוהים). אני מתמודד נפש ומוכר לרשויות, ביניהן לעובדים סוציאליים ולפסיכיאטרים, ואשתי לא מוכרת לשום גורם אבל גם לה יש בעיות. והבעיה שלה היא שהיא לא מסוגלת לדבר עם אנשים ויש לה חרדה חברתית.

"איך יש לה חרדה חברתית אם אתם נשואים, איך הכרתם" בטח תשאלו כמו שכולם שואלים. הכרתי אותה בפורום שמתאים לאנשים שכמונו ונפגשנו. היה קשה מאוד לשכנע אותה להפגש איתי אבל בסוף זה קרה (ולימים הרגשתי חרטה על כך כי באיזשהו מקום אני לא בן זוג מושלם בכלל) ומהרגע הראשון מצאנו חן אחד בעיני השניה. מעבר לזה שמצאנו חן, גם התאמנו כי אף אחד אחר או אף אחת אחרת לא התאימו לנו, זה תמיד הרגיש זה ואנחנו היחידים שמסוגלים להבין ולהכיל ולאהוב אחד את השניה. למעשה, אם לא ביחד אז אין לנו טעם לחיות.

הבעיה של אשתי מעולם לא הפריעה לי או היוותה מכשול, ולראייה היום אנחנו נשואים. אבל זה שאני לא מסתכל עליה מוזר לא אומר שאחרים לא מסתכלים עליה מוזר: כשהיינו בשדה תעופה וטסנו בשביל לחגוג את חופשת יום ההולדת שהזמנו לה, אחת מהעובדות בשדה התעופה פשוט השפילה אותה והתחילה לשאול אותה למה היא שותקת ולא מדברת, אם היא עובדת זרה או כל מיני דברים והזמינה לנו את האחמ"ש שלה (שהוא היה קצת פחות רשע ממנה והבין מה זה 'חרדה חברתית'), והרבה פעמים כשאנחנו הולכים למקומות או מתקשרים למקומות (או כשמתקשרים אליה לצורך העניין) אני זה שמדבר מבינינו מאחר והיא פשוט לא מסוגלת. גם לי יש באיזשהו מקום חרדה חברתית אבל המצב שלי יותר טוב משלה כי אותי "זרקו למים" ולמדתי להסתדר בקושי רב (זה כמובן הותיר צלקות לא פשוטות) אבל היא הייתה רוב החיים "נטושה" מבחינת ההורים שלא טרחו לטפל בבעיות והשאירו אותה להתמודד עם הכל לבדה.

ככל שהזמן חולף יותר, ככה יותר קשה לה לבצע פעולות שלרובנו נראות פשוטות (ולפעמים גם לי) והמצב מתסכל. המתנה לאיש מקצוע לוקחת הרבה זמן, חודשים על פני חודשים, ואין לנו כסף למטפל פרטי. כתוצאה מכך שאין מי שיעזור לה או שיכיר בה מבחינה מקצועית היא גם לא עובדת, כך יוצא שאני המפרנס היחיד, והמצב הזה מתסכל אותה כי היא רוצה לעבוד וללמוד ולהתפתח אבל לאף אחד מאיתנו אין מושג איך להתקדם כשהתורים לרופא כל כך ארוכים וכשהכסף שיש לנו בבנק לא מספיק לרופא פרטי. החרדה שלה, אגב, מתבטאת גם במתן אמון ברופאים (יש לה טראומה מרופאת עבר שלה) מה שהופך את ההמתנה הארוכה גם ככה להמתנה שקל לה לוותר עליה, כי בין כה היא לא מתלהבת לפגוש רופאים שהיא מפחדת מהם גם כך.

בתוך כל זה, אנחנו רוצים ילד. למה? כי אנחנו מרגישים שכבר הגיע הזמן, ולכולם סביבינו יש ילדים. הרגש האמהי דופק לה בלב ובבטן והיא רוצה כבר לממש אותו ולהיות אמא בעצמה, ושבמקום שהיא תגיד לכולן "וואי איזה תינוק מקסים" יגידו לה את זה (כי תכלס, יהיה לנו ילד מהמם). אבל, עולה החשש שהמצב שלה והחרדות שלה עלולים לגרום לכך שיקחו לנו את הילד. ואם לא מספיק הבעיות שהיא נתונה בהן, גם המצב הנפשי שלי לא בדיוק מי יודע מה, ואם הייתי כותב אותו כאן הדבר הראשון שהיה קופץ לכם לראש זה איזה רוצח כי ככה זה כשהחברה סטיגמטית וכל רוצח הוא פתאום "חולה נפש".

אם יהיה לנו ילד, או כש, היא מן הסתם תיכנס לחדר לידה עם מלא רופאים והיא תהיה הכי שקטה במחלקה כי היא לא צורחת גם כשכואב לה ולא מדברת. בחדר לידה עלולים לחשוב שהיא נפגעת אונס או משהו, מה שלא נכון, ובהתחשב בזה שאני היחיד שמדבר זה לא בדיוק נותן לנו איזשהו מוניטין טוב. וגם אם כן יתעלמו מהבעיות שלה ומהשקט שלה (שגורם לרבים לחשוד שמשהו לא בסדר), יכולים להסתכל על העבר הנפשי שלי שבלשון המעטה הוא לא הכי נקי או טוב, והופס, הבאנו ילד לעולם שלעולם לא יזכה להכיר אותנו.

מה אנחנו יכולים לעשות? למה אנחנו לא יכולים ולא נזכה להיות הורים כמו כולם? ואיך אני יכול לנחם אותה או לעודד אותה?