גם אחרי 10 שנים העבר משפיע עליי, האם אפשר להדחיק את העבר לשכוח ממנו?

היי לכולם, אני בת 26, נורמטיבית לחלוטין (כביכול ) כלפי חוץ אני חייכנית, קלילה, כייפית, חברותית.. אבל מבפנים אני פועלת המון מפחד בעקבות דברים שחוויתי כילדה.. קשה לי להודות בהם והקרובים אליי לא יודעים על זה בכלל, מבפנים אני לא מרגישה קלילה ולא זורמת, ומאוד קשה לי במקומות חדשים ואני מנסה להתחמק מסיטואציות חברתיות.. אני שופטת את עצמי ושמה לעצמי רגליים... אז ככה, כילדה הייתי קופיפה מטפסת על כל דבר שאפשר משתוללת רצה קופצת, במשפחה אני הכי קטנה ולרוב הייתי עם עצמי, אבא שלי היה חוזר מאוחר ולאמא שלי היו עניינים אחרים.. הייתה לי אחות שצמודה לגיל שלי איתה הייתי מבלה רוב היום והיינו רבות המון והולכות מכות, הרגשתי סוג ב' תמיד פחות מוצלחת.. חלק מזה היה גם בעיות קשב וריכוז שגרמו לי להיכשל בלימודים ולהרגיש שמאכזבת מול האחיות המצטיינות שלי.. לאט לאט האנרגיות שלי והשמחה ירדו והתחלתי יותר ויותר להיסגר, הפכתי לילדה ביישנית עצורה, חנונית- שלא לומדת, מוזנחת קצת.. רציתי רק להעלם, בקושי היו לי חברים ואת הלימודים בבית ספר אני זוכרת שהייתי מבלה לבד, בהפסקות הייתי מנסה להתחבא או נשארת לבד בכיתה, לא היה לי מישהו שיעזור או יבין אותי, אני זוכרת שאיזה יום אחד התלמידים אמר שאני הילדה הכי מכוערת בכיתה והסיטואציה הזאת נחקקה לי במוח.. היום אני מטופחת, רזה, אני יפה ושווה ממש.. אבל תקועה בעבר כילדה הדחוייה והמכוערת שאף אחד לא רוצה להיות איתה אפילו שעברו המון שנים.. קשה לי עם ביקורת חיובית פשוט לא מאמינה לצד השני, ותוהה הרבה פעמים למה החברים שלי חברים שלי, לעצמי אני יודעת שאני חברה טובה וכיף איתי אבל עמוק עמוק לא מצליחה להשתחרר מהעבר.. מה אני יכולה לעשות? זה משפיע עליי בהמון מובנים אם זה קושי בעבודה, בסיטואציות חברתיות ואפילו בזוגיות ולימודים, בת 26 ועדיין משלימה בגרויות. מה אני צריכה לעשות? האם אפשר להדחיק את העבר לשכוח ממנו או שהדרך היחידה זה להשלים איתו? אפשר להגיד שהיום אני בן אדם שונה לחלוטין ולא יאמינו לי שאספר את זה עליי וזה הכי כואב כי מרגישה שזו לא אני שבניתי סוג של מסכה.. מה אתםם ממליצים לי לעשות והאם לא מאוחר מידי?
וגם עניין הלימודים מטריד אותי, כמה בעייתי שבגילי עדיין לא התחלתי ללמוד? האם זה מאוחר מידי? יש לי עתיד?