איך להפסיק להיות ג'אנקי דיסמורפית עם בורדרליין ודהפרסונליזציה?

היי
לא ממש בטוחה שאוכל להתנסח אבל אנסה
אני שונאת את עצמי מאז שאני זוכרת. אף פעם לא מצאתי את עצמי מסתכלת על חלק כלשהו בגוף שלי או באישיות ומרגישה חמלה, רק כעס ועם הזמן, דיסוציאציה. בהתחלה היתי משקיעה בלטפח את עצמי ולנסות להסתיר פגמים כדי שאולי אוכל למצוא חן בעיני מישהו. וזה היה בסדר כי האופי שלי לא היה ככ נורא. אף פעם לא היתי מקובלת או יפה אבל היו לי חברים שאהבתי. אמנם אף פעם לא האמנתי שאוהבים אותי בחזרה אבל כן.. באיזשהו שלב בבגרות נקלעתי למערכת יחסים מפתיעה. ממש מפתיעה אבל לא אפרט. שנינו היינו חולי נפש שגם לפסיכיאטר אין סיכוי לסמם נכון. הוא היה מערכת יחסים אמיתית ראשונה. אומרים שאנחנו כבני אדם מחפשים בן זוג שיתאים לאופי המטפל העיקרי שלנו (בדכ אמא), המטפל שהגדיר עבורינו מסגרת ואופי של איך מערכת יחסים מתבססת. כנראה שאצלי, לא התבססה ככ טוב. כמו עם אמא, חווינו קצרי תקשורת, כעס, כקנאה, סצנות ודרמות, הפסקות, חזרות, גועל, השלמה לא מדוברת. הוא היה מקלל ודוחף וחונק ומוריד לי את הביטחון העצמי לאפס. עושה עליי מניפולציות רגשיות שרק בדיעבד הבנתי כמה אני חלשה מולן ואיך הן יצרו בתוכי ספירלת טראומה שלא נגמרת. גם אני לא היתי מושלמת. היתי כל הזמן בפחד ובמגננה עצמית מרושעת. רגישה מדי לאפשר לעצמי להרגיש. בהכחשה טוטלית למי אני ומה אני ומה אני רוצה. לא נתתי לו את מה שהוא רוצה, לא הצלחתי לתת לו סקס, לא הצלחתי לתת לו ביטחון או מחוייבות. עם זאת, ברור שהיתה אהבה. זה השורש העיקרי ללמה סוף הקשר הזה היה כאפה מתודלקת לפנים. התמימות שבי לא ידעה איך להבין שרגע אחד יש אהבה ורגע אחר אחר הבנאדם מסתכל לך בעיניים וליטרלי פוגע בך. אחרי כמה זמן של להתבוסס בבכי שלי עצמי לא האמנתי יותרי.. וויתרתי על לנסות למצוא עוד בנאדם כזה שגורם לבטן שלי אשכרה לדבר אליי ולהגיד לי שכן, זאת אהבה. המערכת יחסים הזאת הסתיימה לקראת תחילתו של עידן חדש של מיסוך החיים שלי לתוך עשן של וויד. כל יום. כמעט כל היום. מחשבה כואבת עולה, אני מגלגלת פייסל. שומעת קול ברחוב שמזכיר את הטון שלו, עוד פייסל. רואה את הבחורה שהוא שהוא התחרמן איתה מול הפרצוף שלי בשכונה, עוד פייסל. לא עבר הרבה זמן עד שהתחילו התקפי פאניקה ושנאה עצמית. ואני מדברת על שנאה עצמית שחלחלה לכל תא בגוף הרקוב הזה. דיסמורפיה אס איט איז. חזרה על פול גז. אני כבר לא מסתכלת במראה, אני לא מסתכלת על עצמי בכלל וכשכן אני מדחיקה את עצמי מהעולם. אני לא מסוגלת תהיראות בציבור כי אני חוטפת התקפי חרדה מהמחשבה שאני לא בלתי נראית. שלד מפלצתי ומגעיל. ממשיכה להרזות עד שהעיגולים השחורים במקום עיניים, הופכים להיות העיגול השחור שהוא הפנים. חחח הייתי רוצה. אנחנו בשנת 2020 ואני תא מסוגלת לקחת סלפי בלי לרעוד ולהתכונן לבכי. הפסקתי לשיר, איבדתי את הקול או את היכולת לתקשר עם אנשים, להסתכל להם בעיניים בלי לשלוח את עצמי למימד אחר שבו אני בטוחה. וזה, תוך כדי שהptsd שלי ממתנת דריכות קפדנית ומרעידה כל שריר לקראת כל אירוע שאני חרדה שיקרה מסביבי. תמיד. בקיצור המצב לא היה דבש. וכמו כל סיפור עצוב אחר אז נכנסו לחיי סמים אחרים. סמים שסירבתי לעשות כל גיל ההתבגרות כי זאת לא אני ואני יותר חזקה מזה אבל.. מסתבר שלא ? נפתח השער לנפילה החופשית היישר לתוך ביצת ההרס העצמי שהנשמה שלי בסתר תמיד ייחלה לו. לאט תאט להישאב לתוך הכלום. לא באלי לחיות אבל לא בא לי לאכזב. לא מסוגלת לדמיין שמישהו יזיין את הfucked up ass שלי תוך כדי שהוא מסתכל לי בעיניים אבל לפעמים אני חרמנית בטירוף. לא באלי לצאת מהמיטה, או לענות לטלפונים ולצאת עם חברים אבל אני מרגישה לבד ושאף אחד לא יצליח לאהוב אותי. כאילו פאק, אני ממש ממש משתדלת ואני לא מצליחה לאהוב אותי. אני לא מצליחה לתפקד מרוב תמונות שרצות לי בראד על כמה אני גרועה מכוערת וחסרת יכולת. אני פשוט כלום. שוקלת לנסות היוואסקה אבל מפחדת שישתחררו הצדדים האפלים שהשקעתי ככ הרבה מאמץ להסתיר מעצמי.
טוב חפרתי
לא יודעת מה חיפשתי בזה. אולי סוףסוף לכתוב משהו כדי להיזכר איך נראה האלף בית. אולי כי יש לי ככ הרבה זמן פנוי. אולי כי היתי צריכה שמישהו זר ורנדומלי יגיד תאהבי את עצמך הכל בסדר אפילו שסטטיסטית ורציונלית השיט הזה לא עובד. קיצור ביי