נשואה עם ילד והבעל פתאום אל - הורי. מה לעשות?

שלום לכולם!
אתחיל בהקדמה שתסביר את מצבו של בעלי.
אנחנו מכירים 3 שנים ובהן הייתה ההתחלה שלנו של זוג מאוהב (בחיים לא הכרתי אהבה כזו) היינו מאושרים ועל גג העולם, התחתנו מאהבה ענקית, אני באמת ברת מזל והוא גבר מדהים ואני נמשכת אליו והוא אליי.
הייתה לנו חצי שנה שבה טסנו, התאהבנו יותר, חווינו, שכבנו בכל מקום והיינו באמת חיים אהבה פשוט.
התחתנו והמשכנו עם הטירוף חושים וב"ה גיליתי שאני בהריון שקצת טרף את הקלפים אבל זה לא שינה את המהות שלנו, אחרי הלידה נכנסתי לדיכאון אחרי לידה שנמשך בסביבות החצי שנה, האיש המדהים הזה תמך בי לאורך כל הדרך ועשה את כל ההשתדלות האפשרית עבורי ועבור התינוק, היום הקטן שלנו בן כמעט שנה.
אנחנו מקפידים על שגרה דייטים קבועה של אחת לשבוע, אני שומרת על תזונה וספורט וממש חשוב לי למשוך את בעלי ולתקשר איתו כדי שכל הפרמטרים החשובים בזוגיות יתקיימו.
מאז הלידה בשונה מאימהות אחרות עדיין שמתי את הזוגיות במקום ה1 ולא נשאבתי כולי לילד (גם אם זה אומר לנסוע איתו לחופש / להביא עזרה בתשלום) כנראה כי גם הייתי בדיכאון וידעתי שזו מעמסה עבורו.
היום כשהתינוק כבר גדל להיות פעוט ממש חשוב לי שיהיו לו אחים (כילדה יחידה אני חושבת שגם אם ההורים גרועים זה יותר קל שיש לך חברי נצח שחולקים איתך את "הבאסה" הזו למרות שאני חושבת שאנחנו הורים טובים שמשתדלים המון עבורו ונותנים אהבה וייחוד שהוא מרגיש אותנו).
לאחר שיחה עם בעלי על לחשוב להרחיב את המשפחה (לא בהכרח עכשיו אבל להתחיל להבשיל לתוך הרעיון כי ככל שיעבור יותר זמן יהיה לי קשה לרצות לחזור לחוויה השלילית שלי) בעלי סיפר לי שהוא עוד לא ממש מחובר לקטן שלנו ושהוא מרגיש שהוא לא מתאים להיות אבא ומבחינתו יש מצב שנסיים בזה.
לי המחשבה הזו קשה כי תמיד חלמתי על דברים אחרת, ברור לי שכשנתבגר החרטה שלי בסוף ימיי תהיה אם לא הקמתי משפחה גדולה (גם ממניעים אגואיסטים של רצון לארוחות משפחתיות גדולות, הרבה שמחות של הילדים, ימי הולדת וחגים וגם ממניעים של צרכיי הילדים שבהם אני חושבת שככל שיש יותר אחים 3-4-5 אז הילדים מרגישים שהעול לא נופל רק עליהם, שהם לא בודדים, שיש להם עם מי לחלוק חוויות ילדות).
לעומת זאת בעלי טוען שהוא ירגיש יותר פספוס אם אנחנו לא נהנה ונטוס ונחיה ונצבור חוויות (מה שאני חושבת שיכול לקרות כשהילדים הקטנים כבר בני עשור ואז אתחרט שבמילא "הגענו לשלב הזה" ללא עוד ילדים).
ברור לי שיהיה לי קשה ואני מאוד חוששת ליפול לדיכאון נוסף (אבל אני אדם כזה שלא נופל עד הסוף אלא דואגת לסביבה שלי ולכן מרימה את עצמי מקשיים) אבל אני יודעת כמה ילד ירצה אחים ותחושת חלוקה ולכן שמה את עצמי בצד ומנסה לראות את זה במאקרו ולא רק במיקרו.
אני מצד אחד מבינה את בעלי ומצד שני אני כואבת את ההחלטה הזו ולא יודעת מה לעשות כי אני לא רוצה לעשות דברים שיצערו אותו וירחיקו אותו מהתא המשפחתי ומנגד אני לא חושבת שזה מסוג הדברים שאפשר לשנות בחשיבה למי שהחליט אחרת..
מה הייתם עושים? יש אנשים שחוו קשיים בזוגיות עם הבאת הילדים וזה השתפר? יש דרך מלך שאני יכולה להעלות אותנו עליה?
האם זה באמת משתפר? האם אני לא אתחרט?
תודה מראש שקראתם הכל ומקווה שתייעצו לי!