איך לעזוב את החיים מבלי להכשל?

אוטוטו 35
עבודה - אין
קריירה - אין
זוגיות - אין
נכסים - אין
תקווה - לא הייתי כותב אם הייתה.
מה כן יש...בדידות, חרדות, פחד ובשפע. ועוד הרבה מהז׳אנר הזה.

אומרים שהאכזבות נובעות מפער הציפייה וקורח המציאות - צודקים.
מה לא ניסיתי, עצמאי לא מעט שנים (יש יגידו שהצלחתי), יזמות סטארט-אפ (יש יגידו שנכשלתי, בעיקר אני), השקעתי כל דקה בשנים האחרונות וכל שקל שהצלחתי לחסוך, מצאתי את עצמי במקומות עבודה שלא דמיינתי בשום צורה להיות שם. והכל למען ״הפנטזיה״ להכנס לסטטיסטיקה
״המחמיאה״.

הייתי אלוף העולם בלדמיין והיום הגיע הזמן לשלם. אז אני משלם על הזמן שחלף ועל הכסף במזומן + ריבת ומדד. (מסלול מועדף על הבנקים).
כשלון מס׳ 1

זוגיות - כשלון קולוסאלי, החלום הכי גדול שלי...לאהוב ללא אינטרס (יש יגדו מתמם), אין לכם שמץ איך זה מרגיש לדעת שלא תגשים אותו, הרי זה ייצר טבעי. אין לי תלונות לאף אחד, אני לא אשם שאני טוב מידי.
כשלון מס׳ 2

כלכך הרבה שגיאות לאורך הדרך, הלקאה עצמית מתמשכת, הפחד מלהכשל מכשיל אותך.
אבל העיקר שאני בחור נאה, צעיר ו״בריא״ ככה ליטפו לי את האגו וניחמו. הם לא ידעו שזה מזיק וגם אני לא. לא מצליח להסתכל על חצי הכוס המלאה, הלוואי ויכולתי הייתי חוסך את הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים, המנטורים וחוזר חלילה. העיקר שיש הבחנות, מרשמים, כותרות ותוויות יחד עם מידע מאין ספור מאמרים, מחקרים וערימת ספרים שלא מביישת ספריה עירונית. נכנס מימין ויוצא משמאל מבלי להשאיר עקבות אפילו.
מבחוץ כאחד האדם, מבפנים כאוס רגשי ממהיר שמחסל את התאים. אבל לך תסביר, תחייך, תתבוד, תמשיך לסבוך ובעיקר תהיה זומבי.

איש רגיש אני, טיפה ביישן, ערכי ולא ממהר להתבלט, בטח לא על חשבון האחר. ההורים עשו מה שיכלו, האחים מדהימים, חברים תומכים אבל מוגבלים ביכולת להכיל. (כבר הפכתי לנטל רגשי) והפרס לנפשות מפס הייצור שלנו - לראות את סוליית הנעל של הצדיק ההוא שמטפס למעלה בלי ערכים או התחשבות בזולת, אבל עם עודף חמדנות, רגשית וחומרית.
כנראה שהקפליטליזם מיצה עצמו, אבל את מי זה מעניין. תכבד את מקומך אי שם כמספר סריאלי בטבלת אקסל, תתנהג בהתאם ובעיקר תשלם.
לא קשה להסתיר כמה שאני כועס על העולם...קוראים לזה דכדוך. (כל תגובה כזאת תתקבל בחיבוק).

תמיד תהיתי על קנקנו של האדם והאנושות בפרט, טבע האדם האכזרי שמלווה אותנו משחר ההיסטוריה ומשנה את צורתו בהתאם לתקופה. מציאות מעווטת, חברה הרסנית, יותר נכון אינדיבידואליזם. ומילת מפתח אחת - ״מטרה״ מהי? מה הטעם בכל זה? אני לא זוכר מאין הגחתי לעולם ולאן אני הולך. אבל בינתיים סובל, מקווה להגיע לרגע של אי שפיות ולשים לזה סוף.
בינתיים אני אמשיך לקנא באנשים שלא מובלים על ידי הפחד ובעיקר לא חושבים יתר על המידה.
אומרים שאין להם שכל אז אין להם דאגות, אני אומר אולי...אבל בטוח יש להם חיים.

אז למה אני כותב, בעיקר לפרוק לעולם ולא לסביבה מלאכותית שמשמיעה את אותם הקולות.
הכל מוכן, המכתבים לאהובים, בקשה להעביר את מה שעוד נשאר ללימודים לאחות הקטנה וכן גם הציוד. מוכן להשתחרר מכלא המציאות אך מפחד להכשל גם בזה ולהגיע למס׳ 3

ואנא מכם אל תצטטו מנטרות של נזירים מהמזרח או טיפוחי אגו של ״מנטור״ בחצי חדר ממוזג.
מודה על קשב,
ותדעו שלדכאון אין פנים.