כל החברה וההורים מסרסים אותי, מרגיש במבוי סתום

היי תמיד הייתי אדם יצירתי , קשה לי מאוד להסתדר במסגרות אך אני מצליח בסופו של דבר בגלל משמעת עצמית גבוהה .
לכל המהלך הזה של החיים יש מחיר אדיר , ובגלל זה או לא בגלל זה אני שקוע בדיכאון כבר 5 שנים .
אני לא זוכר כל כך מה זה להנות בחיים , תמיד אני חיי על כך ש"בעתיד יהיה יותר טוב" אומנם אני כבר לא כל כך מאמין לזה אבל זה נותן לי סוג של תקווה תמיד "למשוך -רק- עוד קצת"
אני לומד במכללה יקרה כבר שנה שנייה (עוד שנה מסיים) .
הגעתי לנקודת שבירה , קשה לי מאוד להמשיך את החיים שלי במתכונת הנוכחית .
מרגיש לי שעברה תקופה שלמה שפשוט לא הייתי קיים בה.
כל האנשים שאני מכיר מנצלים את הגיל נהנים ומתפתחים ועושה רושם שאני תקוע.
כל הזמן בלימודים בנסיונות לממן את השכר לימוד ואין לי שום עזרה, שום תמיכה נפשית , שום אדם קרוב להוציא את התסכול איתו להפך.
במידה ואני פונה להורים שלי הם מכנים אותי כ"קוטר" כל פעם שאני פותח שיחה אז זאת הדרך שלהם להתחמק .
הורים שלי לא כל כך אנשים שאפשר לדבר איתם ברמה אינטלקטואלית (אולד פאשן כזה)
אני מרגיש שהם מסרסים לי את המחשבה והמצב רוח כל פעם מחדש, אממה. אני תלוי בהם מאוד.
אני חושב שזה היה תורם לי רבות לצאת מהבית אבל אין ביכולתי את האפשרות להשכיר דירה.
מה גם שאולי זה עדיין לא קרה אבל כנראה ששנה הבאה אני אצטרך מהם עזרה בשכר לימוד. (לא יכול לעמוד כבר בהחזרים) .
היום פיטרו אותי מהעבודה שעבדתי בה 9 חודשים , כמובן שבמקום לעודד אותי ולנסות להרים לי את הראש אמא שלי הגיבה בהיסטריה "איך זה קרה?" "לא הגיוני " וסתם גרמה לי לשקוע יותר ולגרום לחרדות שלי לעלות (כשהאמת היא שלקחתי את זה דיי בסבבה לפני) .
אני לא יודע איך אני אצליח למשוך עוד שנה , אין לי כבר מוטיבציה להחזיק את עצמי ובטח שלא ללמוד.
אני לא יכול גם לקחת רוורס כי נשארה עוד שנה אחת וגם אני ממש שונא לא לסיים דברים שאני מתחיל.
איך אני יכול לטפל בדיכאון אם אין לי שקל אחד להוציא?
בחיים לא הייתי במצב כזה , כילד עם שמחת חיים אני בקושי מצליח להסתכל לאנשים בעיניים.
אני וחברה שלי נפרדנו לפני זמן מה (שגם את זה לקחתי דיי בקלות עד ש...) ומאז האמת שלא התאוששתי בכל הנוגע לאינטרקציה עם נשים.
אני במבוי סתום , ואחד הדברים שהכי מפחידים אותי זה לעשות טיול גדול (מקום המפלט שלי בכל הרע , אומנם לא נראה לי שייצא לפועל אבל זה נותן לי תקווה כשאני חושב על זה) ובטיול לא להנות. כי אני באמת כבר לא זוכר איך. אני מאוד חסר ביטחון וזה משהו שמכעיס אותי מאוד. כועס מאוד על עצמי ושופט את עצמי על כל רגע שאני מרגיש את ההרגשה המגעילה הזאת של החוסר ביטחון.
זה גיל כל כך מגעיל . לפחות בשבילי. ולחשוב שזה אמור להיות הגיל הכי יפה ושמשם הדברים אמורים להתדרדר.
תודה על ההקשה , היה חשוב לי לפרוק .. שלכם , רובוט.