איך לצאת מהבדידות החברתית והזוגית?

קצת מוזר לי לכתוב פה שאלה, בדרך כלל אני הבנאדם שיש לו את התשובות ולא השאלות..
המצב שלי הוא כזה:
אני מרגישה שהגעתי לנקודה בחיים שלי שאין לי באמת חברים, ושאני לא מצליחה ליצור חברים חדשים. הכול התחיל בתיכון, היינו חבורה קטנה של בנות מהכיתה, ולאט לאט התחברנו עם עוד אנשים, את חלקם אני אוהבת וחלקם ממש לא. חשוב לציין שהייתי בכיתת מופת, אז היינו חנונים כאלה שלא עושים יותר מידי שטויות, אבל עדיין היינו מאוד חברותיים ויוצאים המון בסופשים וכאלה. בתקופה הזאת גם לא הרגשתי שאני רוצה חבר, לא היו לי רגשות כלפי אף אחד ספציפי, וגם הייתי מאוד תמימה ונגעלת מדברים כמו נשיקה או חלילה סקס. בכיתה י״ב התחלתי להשמין, ואז כשכן רציתי זוגיות (בעיקר כי לכולם היה) לא ממש היה לי סיכוי. נכנסתי לאיזה מעגל כזה שחשבתי שאין לי חבר כי אני שמנה, ואז הייתי בדיכאון אז אכלתי, מה שגרם לי להשמין עוד יותר. זה מאוד הוריד לי את הביטחון. בסה״כ משקל השיא שלי היה סביבות 75, וממש שנאתי את עצמי על זה. 
הגיוס לצבא לא אחר לבוא, התגייסתי בגיוס מוקדם בזמן שכל חבריי היו מלש״בים ובתקופה ההיא שאני הייתי בטירונות הם נפגשו בערך כל יום והתחברו מאוד ביניהם. כשכן יכולתי לצאת איתם, הם התחילו להשתנות. כמעט ולא נשאר זכר מהחבורה המקורית, באיזשהו מובן אני נשארתי החנונית התמימה מכיתת מופת והם התחילו לשתות בהגזמה, לצאת למסיבות וכל מיני שטויות. גם החברה הכי טובה שלי התחילה לצאת עם מישהו, ודיי ניתקה איתי את הקשר. באותו הזמן קרו 2 דברים: בטירונות הצלחתי איכשהו לקחת את עצמי בידיים ורזיתי המון. הדבר השני הוא שכבר דיי בניתי על הצבא כדי למצוא מעגל חברים חדש (כי כבר נמאס לי מהחבורה) וכמובן למצוא חבר, אז גם כשיכולתי פחות יצאתי עם החברים מהבית. אבל כמובן שתוכניותיי לא התממשו, ולמרות שרזיתי והכרתי אנשים חדשים בצבא, הן כולן היו בנות (תפקיד של בנות בלבד), והקשר בינינו לא היה חזק מספיק כדי למתוח אותו אל מחוץ לגבולות הצבא, בעיקר כי שמו אותי בבסיס פתוח שבו החברויות שנוצרות הן הרבה פחות חזקות מבסיס סגור. עכשיו אני יוצאת עם החברים מהבית כל איזה שלושה שבועות, אבל אני מרגישה שהנתק בינינו גדול מידי. הם עדיין ילדותיים מאוד-דופקים ת׳ראש ומתלהבים מאלכוהול כמו ילדים בני 14. אני התבגרתי המון בצבא, השתניתי כל כך שאני מרגישה שאין לי בכלל על מה לדבר איתם. גם יש להם קבוצת וואצאפ שהם לא הוסיפו אותי אליה, ככה שהרבה פעמים הם קובעים לצאת בלי לטרוח להגיד לי, ואני מגלה על זה רק אחרי שהם מעלים תמונות לפייסבוק, ואז בכלל אני מרגישה בודדה שאף אחד מהם לא טרח אפילו להודיע לי..
אני דיי מבינה מה הבעיה שלי: בכל פרק בחיים שלי שהרגשתי לא בנוח איתו, לא פעלתי באקטיביסטיות כדי לשנות את המצב, אלא חיכיתי בסבלנות שהחלק הזה יגמר וחלק חדש יתחיל. אני יכולה להגיד לעצמי גם עכשיו, כאשר אני רגע לפני שחרור, שאולי בפסיכומטרי אני אכיר אנשים חדשים, ואולי אני אעבוד ואכיר אותם בעבודה. ובאוניברסיטה בכלל אני אכיר הרבה אנשים. אבל אני כבר בת פאקינג 20, בלי חברי אמת, בלי שום ניסיון בזוגיות. אם אני רוצה לצאת מהבדידות הזאת אני חייבת לעשות משהו ולא להמשיך לחכות לאביר על הסוס הלבן או לחברי אמת שיצוצו פתאום. אני רוצה לציין שיש לי אמנם תחביבים, אבל לא כאלה שדורשים חברה, ככה שלהצטרף לאיזה קבוצת ספורט או קבוצה עם תחביב מסוים זה לא ממש ריאלי (שקלתי את זה אבל לא מצאתי מה). אני לא יודעת אילו צעדים אני יכולה לעשות כדי למצוא חבר וחברים חדשים. 
בנוסף-בדרך כלל בנים מרגישים ששמים אותם ב״friendzone" אבל אני ההוכחה שזה תקף גם לבנות. למרות שרזיתי אני לא כוסית שמסובבת ראשים של בנים ברחוב. אני חושבת שאני אומנם לא יפהפייה אבל נראית סבבה, חכמה מאוד וגם לפי רוב האנשים אני מאוד נחמדה. בכל זאת, את מספר הבנים שהתחילו איתי אי פעם ניתן להציג ביד אחת. גם ניסיתי לנצל את היציאות עם חברים למטרת הכרת בנים, אבל פשוט לא מתחילים איתי, אלא רק עם כוסיות. ואני לא אחת שמחפשת מניאקים, אני רוצה מישהו כמוני-חנון חמוד ומתוק, ולא אכפת לי איך הוא יראה ורק שיהיה לו אופי טוב (הבעיה שאני לא יודעת איפה למצוא אותם..וגם אם מצאתי הם ביישנים מידי כדי לעשות צעד וכך גם אני). אני באמת לא בררנית וחושבת שלכל אחד מגיע את הצ׳אנס שלו ושזו טעות לפסול מישהו על ההתחלה בלי שאפילו תיהיה לי את האפשרות להכיר אותו באמת. 
ולסיכום-מצטערת על החפירה..אשמח אם תוכלו לייעץ לי כיצד אני יכולה לפעול כדי לצאת מהבדידות. 
וכמובן-תודה לכל מי שינסה לעזור :)