אנחנו ביחד כבר חמש שנים, מתוכן שלוש שנות נישואין. אנחנו החברים הכי טובים, אוהבים מאוד, המשפחות מסתדרות מצוין וגם המצב הכלכלי לא רע בכלל.
אנחנו גם מאוד שונים אחד מהשניה - היא "התל-אביבית הקלאסית", ליברלית, פמיניסטית עם דעות מאוד ברורות על הכל. אני בא מבית מסורתי, בחור עם דעות שמרניות, לפעמים קצת פרימיטיבי וממש לא מתבייש בזה. ולמרות הכל אנחנו מסתדרים מצוין ויש בינינו אהבה גדולה מאוד.
כשדברים התחילו להיות רציניים בינינו דיברנו על ילדים ועשינו תיאום ציפיות.
הבנתי שהחלום שלי על משפחה עם שישה ילדים כנראה לא הולך להתגשם אבל הייתי מוכן להתפשר על שניים והיא אמרה שנשמע לה סביר.
התחתנו, עברה תקופה. בהתחלה זה לא הסתדר כי היינו סטודנטים. אחר כך מצאנו עבודות והיא רצתה לחכות כדי לבסס את עצמה. הזמן המשיך לעבור ודברים לא קרו.
התחלתי לגשש איתה בעדינות לגבי זה וכל פעם שרק נגעתי בנושא זה ישר התפוצץ והיא בכלל לא היתה מוכנה לשמוע על זה. באחת הפעמים היא אפילו זרקה לי שילד זה משהו שהורס לך את הקריירה והורג לך את החלומות והיא אף פעם לא תבין איך אנשים עושים את זה לעצמם. הגענו למצב שאנחנו לא נוגעים בנושא הזה בכלל כדי להימנע מריבים פשוט כי אנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה - אני רוצה ילד והיא לא, אין אמצע שאפשר להיפגש בו. פה נכנס אלמנט הזמן - היא סובלת מבעיה רפואית שתמנע ממנה להביא ילדים לקראת סוף שנות השלושים שלה, אולי אפילו לפני. אני לא חושב שזה מטריד אותה, אולי אפילו להיפך.
אני לא יודע מה לעשות. אני לא רוצה להתגרש ממנה, אני באמת אוהב אותה ולא רוצה לאבד אותה. מצד שני, אני לא מוכן לקבל את זה שאני לא אהיה אבא, ואני לא יודע איך אפשר לגשר על הפער הזה. אני מפחד שגם אם אני אצליח לשכנע אותה להביא ילד זה יהרוס את הקשר שלנו ויהפוך אותה לבנאדם מריר ומתוסכל, ועוד יותר אני מפחד שהילד שלנו יצטרך לספוג את כל זה.
בחודשים האחרונים אין יום שאני לא חושב על זה ומתמלא בעצב קיומי. יש למישהו עצה טובה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות