מצויה בפחד וחרדה לקראת החזרה ללימודים בבית הספר, איך להתמודד?

שלום לכולם ותודה שנכנסתם,

אני בת 16 תכף, לומדת בכיתה י', בתיכון מרוחק מעט מהבית (בקצה השני של העיר), אך מאוד נחשב, שעשיתי מאמצים להתקבל אליו.
בשפת הסלנג אפשר לומר שאני די חננה חרשנית.
ציונים גבוהים, לחץ לפני מבחנים, מאוד מתאכזבת אם הציון שלי מתחת ל80 וכו'.
מאוד קל לי להצליח בלימודים כי אין לי הרבה מה לעשות ביום יום- חיי החברה שלי מצומצמים ביותר ועם מספר אנשים שהיו חשובים לי נותק הקשר, אין לי זוגיות כרגע ואף פעם לא מציעים לי לצאת לשום מקום (הן בתחום הזוגי והן בתחום החברתי).

אני לפעמים מרגישה ילדה קטנה לעומת האחרים שאני רואה- הם שותים ומעשנים (דברים שלי בחיים לא יהיה אומץ לעשות, ולמען האמת- זה לא משהו שמושך אותי לעשות, אבל מכרות שלי כל הזמן אומרות לי שאני חנונית ושאף גבר לא יהיה איתי בגלל זה).
ובעוד שאני כמעט בכל ערב מכלה את זמני בקריאת ספרים ובצפייה בטלוויזיה- אנשים סביבי חיים את החיים, יוצאים ומבלים על אף הקורונה בחוץ.
כמה סיפרו לי על גיל 16.. שזה ה-גיל. שיא החיים, הנעורים. לצערי לא אצלי.

אז אחרי שהכרתם אותי קצת, אגיע לבעיה העיקרית- יש לי פחד מלחזור ללמידה פרונטלית בבית הספר.

עברתי כיתה לפני שלושה שבועות עקב שינוי מגמה.
לפני כן הייתי במשך שנתיים בכיתה מדהימה עם אנשים שמאוד אהבתי ולראשונה בחיי אהבתי לבוא לבית הספר והרגשתי מאוד בנוח, אבל המגמה שהייתי בה לא עניינה אותי ולכן העדפתי לחשוב על העתיד שלי ועל תעודת הבגרות, ועל אף הסיכון החברתי שבדבר עברתי לכיתה אחרת בתחילת האמצע של הסמסטר (רק כך יכולתי להפסיק ללמוד במגמה הזו).
מהכיתה החדשה שתי בנות פנו אליי בנימוס בסגנון של "אם את צריכה משהו" (משהו שאני אישית חושבת שהוא לא מובן מאליו והודיתי להן ברוחב לב), אבל כל השאר מתעלמים ממני. הייתי מנסה כבר לפנות בעצמי אבל לפי מה שאני רואה בזום הם מאוד תוקפניים כלפי מורים ותלמידים, אז אני לא פוצה פה בתקווה שלא יהפכו גם אותי למושא לחיצי לעג.
יש לי היסטוריה של חרמות ונידוי, עברתי ארבעה בתי ספר במהלך שהותי במערכת החינוך (בין ה' לו', בין ו' לז', בין ז' לח' ובין ט' לי'), ושלושת המעברים הראשונים היו כי לא הפסיקו להציק לי, לקלל אותי ואף להפעיל נגדי אלימות פיסית.
אין לי באמת תשובה ללמה זה קרה.
מעולם לא פגעתי באיש בכוונה, אני נוקפת כל אדם לכף זכות תמיד. לא שפטתי איש על פי רושם ראשוני וגם לאלה שהזיקו לי סלחתי גם מבלי שביקשו סליחה.
ההצקות היו סביב המשקל שלי. כילדה קטנה הייתי קצת מלאה, וכתוצאה מההצקות האלה נכנסתי ללופ של הפרעות אכילה שאיתן אני מתמודדת עד היום (והעיקר אומרים שצלקות לא נשארות מתקופות חשוכות, אה?).
כשילדים רואים מישהו שהוא יותר או פחות בסקאלה מבחינה מסוימת- הם נטפלים אליו (לא מכלילה חלילה, רק מציינת את החוויה האישית שלי), ואני הייתי הטרף שלהם, שאף פעם לא ענתה להם (מה שהפך את ההצקה לנגישה ונוחה יותר).
היום אני אחרי דיאטה שבה ירדתי כמעט עשרה קילו וממש לא נחשבת שמנה, אני מאוד משקיעה בלבוש שלי ותמיד משתדלת להיראות מטופחת.

גם בתור חברה אני אחלה (עם החברות שהיו לי פעם למשל)- תמיד מארחת ומשקיעה, שומרת סוד ונאמנה, יודעת לעזור וגם אוהבת את זה מאוד.
ובכל זאת אני לבד כעת.. בלי אף חברה אמיתית שאני סומכת עליה במאה אחוז.
כל מכרה שיש לי מרכלת עליי אחר כך מאחורי הגב (ואני לא מגזימה, ראיתי התכתבויות ושמעתי דברים). אני לא מוכיחה אף אחת ושואלת למה היא ריכלה או אמרה עליי שקרים- כי אין לי כוח להיכנס לעימותים. באמת.

לאור כל המכלול- אני נורא מפחדת מהחזרה לבית הספר, שלפי החדשות קורית כבר ביום ראשון הקרוב.
יש לי ידיד אחד מהשכבה שאוכל להיות איתו בהפסקות- אבל חוץ מזה זהו.
בכיתה עצמה אני לגמרי לבד, עם סוג אנשים שאפילו אם אגיד להם "בוקר טוב" כשאני רואה אותם הם יתעלמו ממני.
מה גם שבכיתה הזו נמצאות שלוש בנות שהחרימו אותי ביסודי שלגמרי לא מתות עליי בלשון המעטה, וזה לא שאני מייחסת לזה חשיבות- אבל זה בכל זאת מלחיץ.

מבחוץ אני מקרינה ביטחון ותמיד משדרת עסקים כרגיל, אבל מבפנים אני כבויה לגמרי ורק מפחדת..
איך להתמודד ולהתגבר על הפחד? איך להעביר שם שנתיים וחצי שלאחריהן אוכל לסמן וי בנחת ולא בהקלה שנגמרו?

אשמח לעצות, תודה שקראתם והמשך יום מקסים :)