מרגיש תקוע במקום, הכל נראה שחור ולא מצליח לצאת מהמצב

כבר כשנה או יותר מרגיש פשוט עצוב ולא מסופק מהחיים
זוכר את עצמי בתור בן אדם שמח מלא חברים מה שהיום קורה הפוך..
אני אתן קצת רקע
אני בן 25 נולדתי למצב של אמא ואבא פרודים
אני ועוד אח גדול ממני שהקשר איתו לא היה טוב כמעט אף פעם...
הקשר עם אבא עם השנים רק הלך ודעך
לא יודע עליו יותר מידי היינו נפגשים בקושי פעם בשבוע לשעתיים שלוש
הוא נפטר לפני 5 שנים ואני ואחי התקרבנו מאז אבא הוריש לנו בית שהצריך שיפוץ דחוף
לפני שנה וחצי התמזל מזלנו והצלחנו לשפץ את הבית ועברנו לגור בו ביחד
בקיצור גדלתי ללא דמות אב
אמא שלי גידלה אותנו כל החיים אבא לא עזר עם הכסף כמעט
היה עליה לחץ עצום והיא השתדלה והעבירה אותנו בגיל צעיר מבת-ים לת"א כדי שנחווה חינוך וסביבה יותר טובה
אבל אין מה לעשות עם כמה שהיא תמיד אומרת "הכל היה לכם שהייתם קטנים"
אני חושב שבפנים היא יודעת שלא..
אני ואחי היינו באותו חדר עד גיל 19 גרנו בסביבה בתל אביב שלילדים לא חסר או יותר נכון לא חסר ברמה שלנו היה חסר.. אם זה מחשב אינטרנט טלויזיה שבאו בגיל מאוחר
לא הצלחתי בלימודים אף פעם אף אחד לא ישב עליי יותר מדי
כל מה שעניין אותי זה ספורט שיחקתי בקבוצת כדורגל ועברתי משם עם החברים לספורט אחר שעד היום אני עוסק בו..(לא מפרנס במיוחד)
עברתי מהתיכון שבו היום כל החברים לתיכון שהאנשים בו לא היו מהאיזור שלי ולא התחברתי בכלל הייתי מבריז מלא ואין לי תעודת בגרות
מרגיש שלא הייתי חשוף מספיק לגירויים והיום אני מרגיש בור במלא נושאים לכן אני שותק הרבה פעמים בשיחות קבוצתיות כי אני מרגיש שאין לי ידע
מה גם שאני לא יודע אנגלית וזה הדבר שהכי מוריד לי את הביטחון בעולם
אני בנאדם מופנם זה כל אחד שם לב אבל רק לאחרונה זה מתבטא יתר על המידה
אני היום מבין שיש השלכות לכל הדברים האלה שסיפרתי
אני רואה שאני כותב וכותב אז אני אתמצת :

*אני כבר 2 וחצי באותה עבודה במסעדה ברמן והגעתי למצב שאני כבר ממש סובל להיות שם

*האנגלית שלי זה דבר שמפריע לי מגיל מאוד צעיר וגם ביקשתי מאמא בזמנו שתממן לי שיעורי אנגלית פרטיים אבל לא היה כסף ומאז אני מוצא את עצמי בזה.. עשיתי קורס אנגלית וזה קצת קידם אותי אבל גם לא יותר מידי כי זה היה בקבוצה והיה לי קשה להתבטא ככה

*אני גר עם אחי כבר שנה ואני ממש לא מתחבר אליו.. התקרבנו אמנם מאז שאבא נפטר אבל היום אני במצב שאני לא סובל אותו אנחנו ממש הפכים אני יותר רגוע והוא נורא מוחצן
הוא לא אחראי, מפזר הבטחות ולא עומד בהן, ובעיקר מרעיש ומדבר דברים שלא מעניינים אותי...

*הייתי עם בת זוג בקשר שכל הזמן נפרדנו וחזרנו כי היא הייתה בנאדם ממש טוב ואהבה אותי מאוד אבל עשיתי לזה קאט כי פשוט לא נמשכתי אליה וגם היו המון דברים שהפריעו לי בה ולא רציתי להגיד לה כי היא הייתה נורא רגישה..

*שני החברים הכי טובים שלי שהיום אני מבין שלא כ"כ טובים
כי מאז שהם עברו לגור ביחד ואני עם אחי הקשר רק הלך ונעלם
היום שאני מסתכל אחורה עשיתי באמת המון בשבילם ולא הרגשתי פירגון והקשבה כשהייתי צריך אותם
חברים שהיו כל החיים מבחינתי איתם הייתי יוצא ומבלה והכל... והיום זה איננו


אני פשוט אסיים כי זה נהיה ממש ארוך
בקיצור אני פשוט מרגיש אבוד! אין לי ביטחון בעצמי, לא בלמצוא עבודה חדשה
לא בלימודים, אני רוצה ללמוד אבל תמיד פוחד כי בבית הספר לא למדתי וגם קשה לי מאוד להתרכז. אני פותח ספר ואחרי כמה עמודים מתעייף, וחסר ריכוז, נתקע על שורות..
האנגלית שלי פשוט מורידה לי את הביטחון אני לא מצליח לקלוט שפה מסדרות ושמיעה =/
אט אט אני נשאר חסר כל.. אין לי כבר חברים כמעט
גם עם מי שאני נפגש אני כלכך שקוע בבאסה כי אין לי מה לספר אני לא עושה שומדבר עם החיים שלי
אני מתבאס על עצמי שאין לי יותר מידי תחומי עניין
אולי מה שכתבתי מפוזר אני מתנצל מראש היה לי עוד הרבה מה לכתוב אבל לא רציתי יותר מידי להעמיס פה על הקוראים
מי שיש לו טיפים איך לצאת מהמצב הזה אני אשמח לשמוע תודה!!
הזיכרון שלי משהו שהייתי מתפאר בו היום הוא לא אותו דבר
אני חסר שמחת חיים ונמאס לי כבר!