הורים מסכנים בכוונה, מה לעשות?

שלום לכולכם,

אז ככה, אני הבן הצעיר בבית, כל האחים כבר יצאו מהבית, וההורים שלי כבר לא אנשים צעירים. אני עדיין גר עם ההורים ואני מתכנן לעבור בקרוב למקום משלי.

מה שמאוד מפריע לי, זה שההורים שלי כאילו מסכנים ומזניחים את עצמם בכוונה. הם גרים בשכונה יוקרתית בתל אביב, יש להם כסף די ברווח, אבל תמיד הבית הפוך ומבולגן, הם לא מתקנים שום דבר שצריך תחזוקה. הם לא מביאים מנקה, הכביסות שלהם נערמות, הלכלוך מצטבר, והם תמיד נמצאים במצב של לחץ בגלל שהכל לא מתפקד. אבל הם לא מוכנים בשום אופן להתחיל לטפח את עצמם ולדאוג לעצמם. אציין שוב שזה לא עניין של כסף, הם קונים דברים בלי חשבון, מוציאים הון תועפות על קניות של שטויות באינטרנט, קונים את המזונות הכי יקרים ומשובחים, אבל בקמצנות. כשהם רעבים הם יזמינו אוכל מהמסעדות הכי יקרות, אבל בבית לא יהיה אף פעם משהו לאכול במקרר, אוכל של בית. וכשהם מכינים אז הם מכינים בדיוק כמה שצריך לארוחה אחת, לא יהיה במקרר אוכל שאפשר לנשנש, ואם נשאר אוכל, צריך לשמור את זה לארוחה אחרת, אי אפשר סתם לאכול כשרעבים. בשורה התחתונה, ההורים שלי אנשים עם כסף, אבל הם חיים ממש כמו אנשים עניים בתוך בלאגן עצום ומלוכלך ותחושה כזאת שלאכול קציצה מהמקרר זה פשע.

ובנוסף לכל זה, הם כל הזמן נאנחים ומשתדלים להראות כמה שהם מסכנים. אבא שלי קם מהספה ואוטומטית יוצא לו ״אוי ואבוי״. אחרי ארוחה הוא אומר ״אוי״. הוא מתעטש ואז אומר ״אוי ואבוי״ כשהוא עייף הוא מפהק ואז אומר ״אוי ואבוי״. ממש כל הזמן הוא נאנח כאילו הוא האיש הכי מסכן בעולם. ואמא שלי גם כל הזמן נאנחת באופן שמלחיץ ממש, כל הזמן כואב לה משהו אחר. יום אחד זה היד, יום אחרי זה הגב, יום אחרי זה הגרון, יום אחרי זה הרגל ויום אחרי זה הכתף. אז היא גם כל היום אומרת ״אחח״ ״אאוו״ ״אאווץ׳״ וכו׳.

מעבר לכל זה, הם כל הזמן צריכים את העזרה שלי ואת העצות שלי. אבל בדברים מפגרים. כמו כמה שמן לשים כשמטגנים שניצל, או למה הם לא מצליחים לסגור מגירה כשפשוט יש כפית שבולטת ומפריעה. וקורים להם המון תאונות כאלה שדברים נשפכים ונשברים ואני צריך לבוא ולנקות. ואז הם מודים לי כאילו הצלתי להם את החיים. אבל זה קורה כל הזמן. זה נותן לי תחושה מאוד לא נעימה כאילו הם לא יכולים להסתדר לבד. אני חושב לעצמי, מה יקרה אם אני אעבור לגור לבד ואבא שלי יפיל קופסה של רסק עגבניות על הרצפה ואני לא יהיה שם לנקות את זה. או מי ישטוף להם את הרצפה, כי הם לא מוכנים להביא מנקה. זה עושה לי ממש תחושה שאם אני עוזב את הבית אני כאילו נוטש אותם והם לא יצליחו להסתדר.

ומעבר לזה, זה ממש פוגע בי שהם לא מבינים שזה שהם מסרבים לדאוג לעצמם זה פוגע גם בי באופן ישיר. זה מרגיש קצת כאילו הם לא רוצים שאני אתקדם בחיים, כאילו הם מעוניינים שאני תמיד אהיה שם איתם ולכן הם מייצרים סיטואציה בלתי אפשרית כזאת, שהם לא יוכלו להסתדר בלעדיי. אמא שלי אומרת לי משפטים כמו ״אתה תמיד תהייה הבייבי שלי״. ולמרות שיש בזה משהו חמוד כזה שהיא תמיד תאהב אותי, יש בזה גם משהו קצת מטריד כאילו שהתפקיד שלי הוא להיות הבייבי שלה. ואני חושב שהתפקיד שלי הוא דווקא לא להישאר הבייבי שלה כל החיים.

הבנתי כבר שמדובר בפחדים וחרדות שלהם, ושזה לא צריך להשפיע עליי. אבל מרגיש לי שהם מבקשים ממני יותר מדי. ואני כועס על זה שהורים מרשים לעצמם לבקש מילד לעצור את החיים שלו כדי שהם לא יצטרכו להתמודד עם המעבר לגיל הזה שהילדים עזבו את הקן. מכעיס אותי שאי אפשר אפילו לנהל שיחה איתם על זה. מבחינתם הם אומרים לי ״תעזוב את הבית, אנחנו נסתדר״ אבל הם כבר עכשיו לא מסתדרים. והם גם אף פעם לא מעודדים אותי להתקדם בחיים, הם רק אומרים לי ״אנחנו נסתדר״ כשאני מביע דאגה מאיך שהם מזניחים את עצמם. מרגיש לי שיש עליי מניפולציה מצידם. איך אני יוצא מהמצב הזה בלי להרגיש שנטשתי את ההורים הכל כך ״מסכנים״ שלי?
ואציין גם, שהם לא חייבים להיות מסכנים. שניהם אנשים במצב בריאותי יחסית תקין, הם לא קשישים, הם פשוט מבוגרים. אבל הם מתנהגים כמו קשישים. וזה גורם לי ממש לכעוס עליהם שהם לא מסוגלים למעני לפחות לא להתנהג כאילו הם חצי רגל בקבר.

אנשים יקרים, מישהו פעם התמודד עם משהו דומה? יש למישהו עצה שתעזור לי מצד אחד לשכנע אותם להתחיל לחיות כמו אנשים שרוצים לחיות, ומצד שני להתמודד עם העובדה שיכול להיות שבחיים הם לא ישתנו מבלי שאני ארגיש תחושות של אשמה?

תודה רבה לכל העונים והעונות :)