מבולבלת ופגועה מבחור מהעבודה

אז האמת שזה כל כך ארוך שאני אנסה לתמצת.
לפני שלוש שנים התחלתי במקום חדש, נכנסתי לצוות והייתי בין 4 בנות מתוך 35 גברים.
הייתי במשבר שנה לפני זה בעקבות מותה של אימי ופיטוריו של בעלי מהעבודה והחלטתי שאני נהנית מהעבודה החדשה ועפה על היכולות שלי.
שם הכרתי בחור בצוות שלימים הפכנו להיות החברים הכי טובים למרות שאנחנו לא מתאימים בחברות בכלל(סגור יותר, לא משתף, קמצן וכדומה). אבל הוא המשיך לנסות, שלח לי הודעות כל יום כל היום. חיכה לי לצהריים, הייתי יוצאת עם חברות היה מגיע להגיד "שלום" ואפילו מגיע אליי לארוחות ויושב עם בעלי בסבבה. מצד אחד ידעתי שהוא מפלרטט איתי כי בחורה יודעת (סה"כ לא הפעם הראשונה שנייה או שלישית שלי גם לפני שהתחתנתי). מצד שני הבנתי שזה סתם פלירט לא מזיק. ובאמת כל היום היינו יחד בעבודה.
אחרי שנה התחיל לצאת עם מישהי אבל למרות השיחות קפה הרבות ביום במסדרון ובחדר לא סיפר. תמיד אמר לי "שאין לו מה לספר" והחיים שלי הרבה יותר מעניינים אז אני הייתי המשתפת בחברות הזו. ניסיתי לשדך לו 2 חברות שלי באותה תקופה והוא אפילו לא פזל ופתאום מצא מישהי והסתיר אותה. שביקשתי קצת יותר פרטים שאוכל לשמוח בשבילו ולהכיר גם את הזוגיות שלו כמו שהוא הכיר את שלי קיבלתי רק כתף קרה. זה לא מעניין, זה ממש בהתחלה אז אין מה לספר, אפילו אמר שאין לו תמונה שלה לשתף. שזה הזיה כי הכירו ברשת.
ואז מעולם לא דיבר על זה או שיתף ועדיין המשיך להיות ולחוג סביבי.
אנשים מהעבודה היו באים אליי בפרטי ואומרים לי שמהצד רואים שאנחנו מאד מאד קרובים ואני ניערתי את זה. יש לו חברה, לי יש בעל מה הקשר? רק חברים לעבודה.
ביומהולדת שלי שהיינו כל החבר'ה שלי וגם הוא הגיח לו לקח אותי הצידה ואמר לי שחבל שזה לא רק אנחנו חוגגים. לא הבנתי אבל הלב שלי הבין ונמסתי. כל הזמן הוא החדיר לי תחושה נרקיסיסטית, כמה אני מושלמת, כמה אני מצחיקה, כיפית וכמה כולם אוהבים אותי. כמה אני אחרת בנוף שלו וכמה בחיים לא הכיר מישהי כמוני.
הגיעה הקורונה נפגשנו רק שנינו מספר פעמים, טען שלא ראה אף אחד בתדירות כזו כמוני.
אבל פתאום התקשורת שלו נעלמה ואני התרסקתי. הבן אדם כאילו לא היה. אמר שקשה לו בתקופה הזו ואין לזה קשר אליי. ועדיין מחפש אותי *כשרוצה*.
לא הבנתי, ניסיתי לגרום לו לשתף יותר, הזמנתי אותו ואת הבת זוג שלו אלינו אבל הוא טען שהם לא יוצאים מהבית בכלל.
אחכ התבאס עליי שאני מתבאסת על החוסר תקשורת אבל הסברתי לו שאני פשוט לא חוויתי את זה ממנו בכלל אז זה מאד מוזר לי וקשה לי, אני לא יודעת איך לאכול 4ת החברות הזו שמרגישה לי פתאום כל כך "של עבודה בלבד". ואני הכנסתי אותו לחיי, לביתי וללב שלי ויכולתי לחיות עם זה.
תמיד היה מפלרטט איתי ומציק לי כמו שבן מושך לבת בצמות. לא התכוונתי לעשות עם זה כלום. אבל בקורונה פתאום עם כל הבלאגן שהיא עשתה הבנתי שזה חסר לי מאד ועצוב לי.
אחכ עשינו ביחד פרויקט (שאני הובלתי לחלוטין ועשיתי את רוב העבודה ורק לקח קרדיט ואת הבונוס) וסיכמנו שנתחלק בתהילה ובונוס שהפרויקט הביא איתו. ובונוס לא קטן! אמר לי שישמח אם אני אנהל את הסיטואציה ואקבע לנו גם יום לשבת לבירה לחגוג ואני מחליטה מה מו מי. ובגדול? נתן לי לרדוף אחריו ואחרי הדבר הזה. נשברתי לחלוטין. כעסתי געשתי ופתחתי הכל על השולחן. הוא כבר אחרי הפרויקט אמר לי שהוא יעזוב למקום אחר כי נמאס לו מהעבודה ופשוט עזב אחרי שכעסתי עליו. אמר לי שהוא לא מסוגל לדבר איתי כי קשה לו אחרי כל הדברים שאמרתי לו. וגם הצפתי בפניו את הפלרטוט והוא פשוט הלך אחורה. "יש לי עכשיו חברה את יודעת מה אני מרגיש לגבי זה". אמרתי לו שגם לי זה לא קל אבל אני אמיצה מספיק להגיד שזה אכן קרה כי צריך להתייחס לזה ולהמשיך הלאה. הוא עזב ולא ניסה אפילו לדבר איתי כי קשה לו מאד הסיטואציה ומה שאמרתי וזה הרגיש לי פשוט לא פייר.
הכמויות שאני סלחתי על הדברים שעשה או שהעמיד אןתי בצורה לא נעימה מול כמה חברי הצוות שלנו, עקץ אותי מול כמה חברי הצוות שלנו. סיפר דברים שלא היה אמור לספר ובשנה הזו פשוט נתן לי לרדוף אחריו וכל פעם שהיה בצוות לא נתן לי לא לדבר איתו או לכעוס או לנתק את הקשר. ניסיתי מלא פעמים והייתי חלשה מול הפיוס שלו. אהבתי אותו מאוד מאוד והיה לי מקום לסלוח לו וזו טעות.
לא יודעת מה לעשות מפה. מצד אחד תודה לאל שהלך מהחיים שלי כי הכניס אליהם הרבה תסכול, רגשות מעורבים והכי חשוב גרם לי אשכרה לפקפק במה שאני חווה בחוויה הזו! ויש כל כך הרבה סממנים והוכחות ומלל שאני לא טועה אבל הוא גרם לי להרגיש ככה. (גסלייטינג מישהו?) מצד שני זה מתסכל אותי שכשהיינו ביחד בצוות הוא לא נתן לי לכעוס עליו ודיבר ופייס ועכשיו פשוט פוף. נעלם. אין למה לתקשר יותר, הסיטואציה קשה אבל זה יעבור לנו כי הזמן מעביר(מילים שלו). ואני כועסת שהוא אפילו לא יכל לתת לי את הכבוד ולדבר איתי. לשמוע מה אני חוויתי ולהסביר לי את מה הוא חווה. גם אם זה לא ימשיך. ועם כל האמרות של החשובה לו ואוהב אותי ואני היחידה ש... פתאום זה הפך כקליפת השום כי הוא נעלם כאילו לא היה בחיים שלי 3 פאקינג שנים ועבד כדי להישאר שם.
נכון, אני מדברת עליו ולא על בעלי אבל זה כי הבנתי שעם כל המשיכה והפלרטוט אני לא רואה אותו כזוג. יש בו תכונות שאני סולדת מהם כל כך לעומ בעלי שהוא די מושלם (: מותר להדלק, זה עובר אבל הרגשתי שהוא השאיר את זה למצב שכבר לי הרבה יותר קשה ממנו הייתיממושקעת בזה הרבה ממנו וזה גזל לי אנרגיות והוא פשוט נעלם!
מה אני עושה? מצד אחד עברו כבר כמה חודשים טובים, אבל הבנים בצוות צמיד מדברים עליו ושואלים אותי מה שלומו ואיך הוא(שוב חברים מאד טובים היינו ונראינו). וזה הורס אותי! בכלל לא חושב מה הדבר הזה יעשה לי. אני מרגישה מרומה או כמו ילדה קטנה: זה לא פייר. זה לא פייר שאני הכלתי וסלחתי ועשיתי והבלגתי והתאמצתי והשקעתי! ואני מרגישה שאצלו זה היה רק להשיג משהו ספציפי והכי קל להעלם.

גברים - מה הקטע? נכון שאנחנו תקשורת שונה. נכון שאנחנו מנגה ואתם ממאדים אבל אם אתם אומרים למישהו.י שהוא חשוב לך כל כך. כמה הוא עזר לך בחיים וכמה אתה אוהב אותו באמת כי הוא כל כך מיוחד תעמדו בזה. לא בורחים מקונפליקט ומריב. קל לשרוף וללכת אבל להשאיר מישהו פגוע ככה(וזה באמת תמצות ממש של שלוש שנים!) זה גמר אותי וגרם לי לריסוק של כל מה שהאמנתי בו בתקופה ההיא.

לדואגים - בעלי מודע לסיטואציה ומכיל אותה. דיברנו על זה הוא הבין שזה קראש אבל גם הבין שזה פגיעה וריסוק מהבטחות שנאמרו וגם לא האמין שראה לאן זה הגיע ושהוא נעלם עם הבונוס של הפרויקט שלא עבד עליו ונפגע ממני כי אמרתי לו מה אני חושבת על ההתנהגות בלי לחסוך מילים.