למה כל כך כואב כשדברים נגמרים?

הי
התגרשתי לפני שנתיים וחצי. הייתי בזוגיות לאחר מכן שנגמרה לפני חודשיים.
קשה להשתקם מזה כי זה היה קשר משמעותי והרגשתי שאוהבת את מי שהיה לצידי אלא ששבנו להתכתב ולדבר והאדם הזה לעולם לא יגור או יחלוק איתי חיי משפחה פשוט כי חי לבד. אפילו שהיינו קרובים זה מרגיש להיות עם להרגיש בלי. ככה זה.יש לו את החיים שלו ההתמודדויות שלו וגם לי.
יש לו ההרגלים שלו וחייו שלו וזה לבד אתגר עבורו. לי יש את חיי וגם לטפל בשלושה ילדים ועם יחסים קשים מאד עם הגרוש, יחסים שכל הזמן בסיכסוך גבוה. על רקע מזונות ומשמורות.
זה מעייף. זה לוקח את כל כוחותיי ורק ירדתי מכל זה בחיים כך שהפסקתי כמעט הכל ממה שהיה לי פעם. עבודה וכל מה שהיה החיים שלי. כן נכנסתי לדיכאון וזה מה שהכי קשה בכל זה.
לא רואה איך מצליחה לשקם ככה את חיי
ואיך בוחרת להיות אם טובה לילדיי
כשרוב הזמן אני רגזנית ומתוסכלת מהצורה שחייתי את חיי. קשה לי לראות איך ההשתקמות תקרה כשאני עשיין בתוך כל העבודה של להיות אשת משפחה וכואבת יחסים שרק הכאיבו כל השנים ושקשה להתרומם אחריהם. יש לי חברים שיודעת שגם מתמודדים וחוו וחווים תקופה קשה חלק בתהליך עדיין של גירושים ואפילו היינו יחד באשפוז ממושך של טיפולי יום כדי להשתקם אבל לא השתקמנו לא כולם אלה שממשיכים לעבןד כנראה מצליחים יותר ומי שהפסיד הכל קשה לו או לה להתרומם.
הילדים לא אשמים פה וזה מה שעושה עצוב בכל הסיפור. הם רואים את ההורה שכואב לו לפחות אצלי הם חשים אותי שכואב לי. אני ממש הייתי רוצה לשים הכל מאחוריי ולדעת שיש חיים אחרי השבר ואחרי הכישלונות ובטח כרגע יחסים חדשים זה לא הדבר הכי נכון כי יש עןד תהליך לעבור. תהליך זו מילה שהרבה משתמשים בה אבל לעבור את הכאב הזה כל יום זה נורא ואיום ממש נורא ובייחוד הילדים שרואים אמא שקשה לה לתפקד.
הם לא אשמים וכמה בהדרכה הורית ממסים לזעזע אותי ולהראות שיש פה ילדים שצריכים בית ותחושה שלבטחון אני מפחדת שממשיכה ליפול במקום לקום וזה הרבה כי הייתי תלויה בקשרים שהיו. כדי לצאת מזה מחוזקת צריך מההתחלה לבנות הכל מחדש ביטחון ותחושת עצמי שכרגע ממש ממש ברצפה.
עסקתי בכתיבה ובאמנות ומה שיוצא זה שבעיקר בורחת מלהתמודד עם המציאות והבריחה המוכרת זה דווקא לכל מה שמזיק כמו לאכול לא הכי בריא ושטויות ולפגוע בשעות היום והשינה ולבזבז זמן באי עשיה או בבריחה או שקיעה בקריאה של כל מה שלא ממש מרגיע. איך קמיםמכל הגיהנום הזה ואיך יש אנשים שיודעים לשמור על עצמם ולא להתפרק ככה. הגרוש חי את חייו ובנה חיים והחבר שנפרד חי את חייו ובעצם אנשים חיים. רק אני כאילו גזרתי על עצמי כיליון אובדן וכאב כזה שלא מרפה ולכן קשהלעמוד מול העולם ככה.