רע לי ואני רק מנסה לעבור את היום, לא יודעת מה לעשות

שלום,
אני בכיתה י', במהלך החטיבה עבר עלי די הרבה..

אני לא יכולה להגיד שאני מי שנהגתי להיות בעבר..

אפשר להגיד שאני מנסה כל יום לעבור בשלום,
קמה לעוד יום, הכל אותו הדבר.

בשלב שהיה זום בשנה הקודמת, בכיתי כל יום,
זה היה מזעזע וכל פעם שאני נזכרת בזה אני מדחיקה.

עוד לפני היום הראשון ללימודים השנה, הייתי בחרדה מטורפת..
למעשה, גם לפני כיתה ט' וח', הייתי בחרדה.

הכל אותו הדבר. כמו שבכיתה ח הייתי לבד כל הזמן, שנאתי את המקום הזה,
את זה שאני כל כך מכירה ויודעת הכל שם.. אני מתגעגעת ליום שבו חזרנו לבית ספר אחרי הזום, שאז הסתכלתי על ההסעה והילדים כמשהו חדש שלא זכרתי..

הלוואי וזה יכל להיות ככה שוב.

אני בן אדם מאוד חביב, נחמד לכולם. אפילו יתר על המידה.
אני תמיד מגישה את כל העבודות בזמן, עושה ומשקיעה בכל מבחן שיש עד לדקה האחרונה שבה צריך להגיש אותו, אני תמיד מגיעה בזמן, מקשיבה למורים, שקטה.

אני תלמידה טובה ואדם שפשוט מקשיב לכולם. לא משנה מה.

התעייפתי מהחיים האלו. לא רוצה להראות אף אחד, התרגלתי כבר להיות לבד,
שבועות קודמים בכיתי על כך שאני לבד, אבל בימים האחרונים רציתי רק להיות לבד. ככה עדיף. העולם המנוכר והלא פיר הזה.

נועד רק לכאלו שלא שמים פס.

כמה זמן אני יכולה להישאר ככה?

אני תמיד בכל חופש גדול חושבת ש.. וואי אני צריכה להחזיק מעמד ולשרוד "עוד שנה",
כי אני צריכה לסיים את י"ב ולקבל ציונים טובים בבגרויות, אלו החיים שכולם צריכים לעשות.

אז ככה עוד שנה, אני מסתכלת עליה.. מה באמת היה בשנה הזאת?
אותי כל בוקר עם רגשות מעורבים, בכי שלא יוצא, פחד מלהיות מה שתמיד חלמתי עליו, לנסות להיות מושלמת, לקבל כל מה שיש בסביבה, להיכנע לחיים האלו ולהיות במקום שאני כל יום שואלת "למה אני פה?, למה אני קשורה לכאן?
למה אני צריכה לשמוע את הצרכות של הילדיםפה? על מה שהם מדברים בהפסקות? מה אני חברה שלהם שאני חייבת להיות פה איתם?

למה בכלל צריך ללמוד עם עוד 35 ילדים? ועוד בגיל שלך?

מי קבע שזה מה שצריך להיות?

גם ככה מכל מבחן או עבודה שאני משקיעה בה את החיים שלי ולפחות 3 שעות על כל אחד, עד הרגע האחרון ומקבלת ציון מינימילי.

למי באמת יהיה משנה אם לא אגיע אפילו שנה לבית ספר?

מה אני אחד המורים? אם לא אהיה, מה יעשו לי?

אם לא אהיה התלמידה המושלמת אז לא תהיה לי עבודה?

אם לא אעשה גם מחויבות אישית, גם תעבורה ואקבל עובר בכל מבחן בגרות שיש,
אז אני נטל ובחיים לא תהיה לי עבודה?

נמאס לי מתירוצים.. הם אומרים לי שאלו החיים, שאני לא יכולה לעבור בית ספר..
מצפים ממני לעבור עוד שנה כזו. אולי יום אחד אהיה מאחורי זה.. אחרי י"ב.

אבל תמיד הזכרונות ישארו. כמו שהם עכשיו..

אני בדרך כלל מתרגשת מדברים קטנים ומתלהבת בטירוף. אני אכן מעריכה דברים קטנים...

אבל מי הם שיצפו וידרשו ממני להיות ככה במשך 12 שנים? אפילו חופש לא היה מאז חנוכה. כל יום להיות שם, מחניק אותי, קשה לי. אני אומרת.

בשבילי, כל יום שאני מגיעה הוא ארוך ומתיש... הוא בסוף עובר ומגיעים לבית.
אבל הוא ארוך. כל יום הוא אותו הדבר, כמו יום רביעי שעבר, לפני שבועיים, כמו אתמול גם.

אני בן אדם של גיוון, זה אולי ישמע כמו קלישאה, אבל אני מתגעגעת לימים שבהם עברתי דירות, עם כמה שזה היה קשה... אם הייתי נשארת באותו בית ספר 6 שנים, לא רוצה לדעת מה היה. אך עכשיו, אני מסכימה לחיים האלו כי אין ברירה.

כנראה שאפשר לסכם את ה4 שנים האלו כ "אין ברירה", לקום, הרגליים מובילות אותך לבית ספר, לחזור הבייתה, להכין תיק למחר, לישון מוקדם ולקום שוב למחרת בשבע בבוקר.

האם כולם ככה, או שזו רק אני?