מרגישה שמשהו מונע ממני להפתח לבן הזוג

היי לכולם אני בקשר זוגי כבר כשלוש שנים.
התחלנו לצאת לאחר הכרות קצרה של כחודש.
בתחילת הקשר עברנו מלא קשיים בגלל המשפחה המורחבת שלי שלא ממש קיבלו אותו
לבסוף הוריי למדו להכיר אותו ועכשיו מחבבים אותו מאוד.
תמיד הייתי הילדה הטובה השקטה והבישנית ולקח לי הרבה זמן להפתח לבן זוגי.
לפני שנכנסנו למערכת יחסים היינו מדברים הרבה בפייסבוק ששם היה לשנינו יותר קל להפתח והיו לנו שיחות מאוד עמוקות כאלה שלא היו לי או לו לעולם עם מישהו אחר. שנפגשנו הייתי קצת ביישנית וגם לאחר שנהינו זוג לקח לי חודש להתאהב בו ולדבר איתו כמו בנאדם. הוא היה הנשיקה הראשונה שלי שבעצם הייתה זו שהפכה אותנו לזוג.
התחלנו לקיים יחסי מין לאחר כחודשיים וזה בהחלט קירב בינינו אבל תמיד הייתי מרגישה עצורה מבחינת לדבר על דברים עמוקים איתו.
נוצר מצב שבגלל שהייתי כל כך עצורה וביישנית לא העזתי לשאול אותו שאלות עמוקות שבאמת עניינו אותי. כמו למשל הסיבה שאף פעם לא ישבתי עם המשפחה שלו.
לפני שהיינו זוג באחת השיחות הוירטואליות שלנו הוא התחיל לספר לי על מחלה שהתגלתה לו לפני כמה שנים ושהוא לקח את זה מאוד קשה אבל השיחה המשיכה לכיוון אחר ולא יצא לנו לדבר על זה מאז. הוא לא נקב בשם של המחלה רק ציין שזו מחלת עור.
זו היא מחלה אסתטית ככה שרואים אותה. בגלל שאצלו זה היה בשלבים ראשונים היה כמעט בלתי אפשרי להבחין אך עם הזמן הבחנתי וידעתי באיזה מחלה מדובר אמנם לא הרגשתי נעים לעלות את הנושא אך יום אחד לאחר מס חודשים ביחד תוך כדי שיחה הוא ציין את שמה של המחלה שיש לו לאחר שראינו ברחוב בן אדם עם אותה המחלה בשלב מתקדם יותר אבל לא דיברנו על כך מעבר.
הקשר המשיך היינו נפגשים יוצאים המון ומתאהבים כל יום יותר. לאחר כשנה וחצי של קשר מלא באהבה ובתקופה שאני חשבתי הייתה טובה לנו היה לנו ריב שטותי בעקבותיו הוא החליט שאין לנו כלום במשותף ושאנחנו לא מתאימים. אחרי שיחה עמוקה פנים מול פנים(לדעתי הייתה הראשונה והיחידה שלנו )שבה הטחתי בו האשמות על הדרך בה הוא בא להפרד ממני וכמה זה שונה ממי שחשבתי שהוא, הוא הבין שזה טעות ונשארנו ביחד. מאז הוא תמיד אומר שזו הייתה טעות ואיזה מזל שלא נפרדנו כי כנראה שאם זה היה קורה הוא היה מסיים את חייו. היה כל כך משחרר לבכות ביחד ולפתוח את הלב ששנינו הסכמנו שזה משהו שאנחנו צריכים לעשות לעתים יותר קרובות.
בגלל שעבר כל כך הרבה זמן מאז שהתחלנו לצאת תמיד הרגשתי שזה מוזר לשאול אותו שאלות שרציתי לשאול מההתחלה והתביישתי כמו על המחלה שלו מתי הוא גילה אותה ואיך הוא הרגיש, על המשפחה שלו ועל אחים שלו והילדות שלו, כי הרי מה נזכרתי עכשיו לאחר שלוש שנים?
גם הרגיש לי לא נעים להעלות נושאים שנראה שהיו לו קשים וכנראה שהוא לא מעוניין לדבר עליהם. בגלל שאני כל כך עצורה בעניין אני שמה לב שהרבה פעמים שאנחנו נפגשים פשוט אין לנו ממש על מה לדבר. אני באמת חושבת שאם נשב לשיחה עמוקה ואספר לו קצת עלי ועל הילדות שלי ואשאל אותו עליו ועל הילדות שלו (כן נשמע קצת מוזר אחרי שלוש שנים) זה באמת ישפר את הקשר ואוכל להרגיש לגמרי פתוחה איתו לדבר על הכל. נורא מתחשק לי לשמוע על ההתמודדות שלו עפ המחלה בתור ילד ועל הקשר שלו עם המשפחה שלו כשאני לא בסביבה.
הבעיה שלי היא איך להוביל לשיחה הזאת? רוב הזמן השיחות שלנו די קלילות על דברים לא קשורים ואני לא יודעת איך להוביל למצב שאנחנו פותחים את הלב ומספרים דברים כאלה.
אני מרגישה שזה קריטי ודבר שחייב לקרות, אני יודעת ששנינו בני אדם עמוקים ו רגישים שכנראה נכנסנו לקשר מוקדם מדיי ואולי אנחנו צריכים פשוט להתחיל קצת מההתחלה. אני חושבת שאם זה לא יקרה זה יוביל לעוד מצב שבו נרגיש שחסר משהו בקשר.

אני מרגישה שהמחשבות האלה מכבידות עליי ורוצה לנהל את השיחה איתו כבר מחר. אשמח לעצות לגבי איך להגיד לו שאני מעוניינת לנהל שיחה כזו בלי להבהיל אותו (בכל זאת נצטרך לנסוע ל מקום מבודד כי לא נוכל לבכות בבית מלא באנשים) ואיך להתחיל את השיחה עצמה. תודה רבה למי שקרא עד פה ואשמח לעצות