בגלל טראומות מהילדות אני מפחד לעשות דברים ולהיות עצמאי, מה אני עושה במצב כזה?

אני כרגע עושה לימוד תיאוריה. החלטתי לשבור את הפחד מלנהוג למרות שאני עדיין מת מפחד מזה כי אני לא יודע כלום על רכבים, החלפת צמיגים ומפחיד אותי בטירוף להיות עצמאי.
חשבתי בראש סוג של דמיון מודרך על כך שאולי הייתי מבקש מאחי לתת לי לנהוג ברכב שלו באיזה יער לבד בשביל לשבור את החרדה האיומה הזאת מנהיגה. דמיינתי את עצמי נוהג וחטפתי התקף חרדה נוראי.
מגיל צעיר אני מפחד לצאת לעצמאות, לעשות דברים מבלי לחשבן לאבא שלי לאן אני הולך, עם מי אני מדבר וכו'. הוא קילל, השפיל, שנא אותי, הכפיש אותי ואיים עלי אפילו בתקופות בחיים על גבי אילו חברים מותר שיהיו לי וכו'.
ולפני שאתם אומרים "אבל אתה בן 27 איך זה עדיין מפריע לך" אני הרבה מאוד שנים בתהליך ריפוי, עברתי חיים זוועה. וזה הדבר היחיד שנשאר לי בחיים:
אני לעומת המשפחה שלי בחרתי להאמין במשיח, בחרתי לי אנשים אחרים לגמרי בתור חברים ולא עמחה. אני לא נותן לכל אדם להיכנס לי לחיים אני מאוד סלקטיבי, בחרתי לעצמי את הדרך שלי לחיים ובחרתי לעצמי את מי שאני רוצה להיות - ההפך הגמור מאבא שלי.
עכשיו הפחד לדעתי הוא בעצם להתנתק. אני חושב שהרישיון מסמל עבורי עצמאות שהנה, אני לא צריך אישור של אבא לאן אני הולך, ועם מי שאני נפגש גם אם הוא שונא את הקהילה שלי ואותי בגלל האמונה שלי. אני לא צריך לחשוש מלתת הסברים וכו'.
איך אני מתנתק מזה? אתם לא מבינים איזה פחד מוות זה בשבילי, עד כדי כך. כל כך הרבה שנים גדלתי עם הורים נקריסיסטים ולהחלים מזה עד עכשיו אני בתהליך ריפוי. נמאס לי לחשוש מאבא שלי, נמאס לי לחשוש ממה אנשים יגידו על האמונה שלי, כי רובכם המכריע לא מאמין במה שאני מאמין בו.
אני רוצה לחיות ללא פחד. אני רוצה שכששואלים אותי שאלות אני אוכל לענות בלי פחד. בלי לפחד שאיזה עמחה ישנא אותי כי אני לא מאמין כמוהו, בלי לפחד שבגלל שאני נראה שונה ישפטו אותי, הצורה שאני מתלבש וכו'. אני אדם חברותי מאוד, וכשמגיע הרגע שאנשים רוצים לדעת מי אני יותר אז קופא.
כי בעבר אבא שלי קילל אותי ברחוב והשפיל אותי, ועד עכשיו אני תקוע בגלל זה ולא מספיק אני מתמודד עם ריפוי הנפש הפגועה שלי, אני גם מתמודד עם טראומות שקרו לא מזמן ונמאס לי
אני רוצה פשוט לחיות וללא פחד מכל השטויות האלה. אני רוצה להיות גבר, לא ילד שמפחד מאבא שלו.
מה אני עושה במצב הזה?