למה אני לא מעריך את עצמי? למה הסטנדרטים שלי לא מציאותיים?

אני פחות משנה שיחסית לא בארון
קצת מורכב עדיין
בגיל 23 חוויתי בפעם הראשונה בחיי סקס אמיתי, אהבה ושברון לב. שנה ראשונה שבה הרגשתי רצוי ושווה כמו שרציתי לראשונה בחיי, שנה שבה יצאתי עם 3 בחורים מדהימים שהיו בול הטעם שלי בכל היבט אבל מהר מאוד הם סיימו את זה, שנה שבה שכבתי כמה פעמים עם גבר כמו בחלומות שלי שבדיוק כמו שהוא יפה ככה הוא אגואיסט.
לפי מה שאומרים ולפי מה שאני מרגיש אני נראה טוב, לא דוגמן על אבל וואלה חתיכוס במידה טובה, אני חכם, מוכשר, מצחיק ואינטליגנט. אבל גם אדם כמו כולם לא מעל אף אחד אחר וגם לא מחפש להיות כזה. אני די רזה ולא חטוב כי קשה עם כל העניין של אימונים וחיטוב ושונא את הרדיפה הזאת גם וכל הקטע של דימוי עצמי אני קצת לא אוהב תקטע של פרופילים מלאים בקוביות שוקולד באינסטגרם אבל כנראה שזה פקטור רציני בקהילה למרות שלי מרגיש טוב עם איך שהגוף שלי. וואלה הוא באמת סבבה נשבע חמוד רצח.
אני כל הזמן מנסה לחפש מישהו להכיר או אפילו לסטוץ שלא היה לי כבר חודשים בגלל הסטנדרטים המפגרים שלי שלום ותמיד אלו שהטעם שלי לא שמים עליי ורק כאלו שאני לא נמשך אליהם בעניין שלי כמובן.
אני מתחיל להגיע להבנה עם עצמי שהבחורים שאני נמשך אליהם בחיים לא ירצו איתי, הם כולם קלאס ומתעסקים בעצמם כל היום או שאולי הם פשוט חתיכים באפס מאמץ או שהם פשוט קיבוצניקים במקור. ואני יותר פשוט כזה, חי עם מה שיש וזורם כי על הזין הגדול שלי ספריי לזקן ועגיל בפטמה.
אבל איך אני מוריד סטנדרטים? איך אני פותח את הראש לגברים שלא בטעם שלי? אני לא מצליח, כל פעם שאני מדבר עם מישהו ואז רואה שהוא לא הטעם שלי לצערי יורד לי ממנו ואני לא מרגיש שום טעם להמשיך את זה לשום מקום כי זה פשוט לא עושה לי כלום...
אני מרגיש ראוי לאהבה ומאמין שאתחתן ואקים משפחה באש ובמים אבל הדבר היחיד שתוקע אותי מלהתקדם לשם הוא אני. אני שנמשך למה שכולם נמשכים, הבחור השחום הגברי הזה עם העיניים הטובות והחיוך מיליון דולר, שהכל אצלו מסודר והגנים שלו לא מאכזבים אף אחד, לא חטוב מדי, לא רזה מדי, בול במידות הנכונות, זה שהיית יכול לדמיין אותו משחק כדורגל ככה לכיף כאילו שזה באמת כיף אבל לא. אז מה לי ולבחור הזה? שונים כל כך, הוא בטח בארון בכלל ותמיד יימשך לבלונדי עם העיניים הכחולות שדופק שעות בחדר כושר ועובד בהייטק. סליחה, הוא בכלל רופא שיניים בטח. ושוב זה לא שאני פחות ממנו.. טוב נו אולי קצת בקטנה פה ושם
בזמן האחרון אני פשוט התרחקתי מכל מה שקשור להכרויות כמו גריינדר, טינדר, טלגרם. אפילו ממבטים ברחוב אני נמנע כי כוסאמא של הסטנדרטים המפגרים שלי ווואלה? גם שלהם!
לא מוצא שם שום דבר שמעניין אותי ובפעם ב שאני מוצא אז או שהוא מזויף ושולח תמונות של מישהו אחר או שהתמונות שלו זה מ2008 והוא בכלל בן 38 נשוי +2 וסגר חדר לשעה בהרצליה מוכן לשלם לך עבור מציצה או שהוא מתעלם ממך פתאום ככה ואז לך תבין מה הוא בכלל רוצה המפגר היפה הזה. כל מה שזה גורם לי להרגיש זה רק יותר בדידות ואכזבה מעצמי ומהעולם ואז גם מגיע השלב שאני יורד על עצמי כמו מה אם אני בעצם מכוער והפרצוף שלי עקום, למה אין לי שיער בלונדיני והעיניים שלי בצהע של חרא, אולי צריך להתחיל להתאמן ואז הוא ירצה אותי, מה אם אני חי בסרט שהוא יסתכל לכיוון שלי, אולי יש סיכוי שאשאר לבד והוא גדול יותר ממה שאני חושב, אולי בחיים לא אהיה חלק מהמסיבה הזאת, שתמיד ארגיש מופרד ולא קשור (לא מתכוון לקהילה, לא מחפש להתערבב יותר מדי, מתכוון ליחסים בין אישיים, למיניות, למערכות יחסים).
אני יודע חד משמעית שאני מספיק טוב כדי לא לקנא ולרדוף אחריהם, אז למה אני עדיין עושה את זה? למה אני לא מעריך את עצמי? ולמה אני לא מצליח לשחרר מהבחור שאני תמיד מדמיין? איך להוריד את הסטדנרטים החיצוניים המפגרים האלה?