אבא שלי מתחרט שהוא עלה לארץ בגלל המצב הבטחוני

שלום לכולם , אני יערה(שם בדוי), בת 17 מהדרום.
נולדתי כאן בארץ וכבר מחצית מהחיים שלי אני חייה בתוך המלחמה הזו ולצערי,
מכירה אותה מקרוב.
השנים הראשונות היו קשות, אך היינו מחוזקים והאמנו שזה רק עניין של זמן ושהממשלה תפעל על מנת להשיב את השקט לדרום.
אך עם חלוף השנים, אחרי 3 מבצעים כושלים הייאוש רק הלך וגבר.
השנה זאת נקודת השבירה ואני רואה איך היא באה לידי ביטוי בכל דבר ודבר.
המבטים הנפולים של השכנים בחדר המדרגות רק הולכים ונופלים עוד יותר, הסבלנות של הילדים בשכונות הולכת ופוקעת, ההורים שאין להם כבר כוחות להסביר לילדים שלהם את המצב במדינה ולהשיב על השאלות שלהם בכל שנה מחדש- ״למה עדיין לא השמדנו את הרעים שפוגעים בנו״.
כל הזמן הזה ניסיתי להיות חזקה ולא לתת לזה להכניע אותי אבל אתמול זה היה השיא.
אתמול זה בא מהבית שלי .
אתמול אבא שלי אמר- עם הכוונה הכי אמיתית בעולם- שהוא מצטער שהוא עלה לארץ .
באותו רגע פשוט קפאתי.
אבא שלי, שהחליט בגיל צעיר לעלות לגמרי לבד לארץ ללא המשפחה, מטעמי ציונות כל כך חזקים אומר דבר כזה?
אבא שלי שהשקיע כל כך בלמידת השפה העברית, כי זאת השפה של העם שלו שהוא כל כך רצה להיות חלק ממנו,במדינה שלו?
אותו האבא שעזב את הילדה הקטנה שלו בבית והתגייס למילואים כדי לשמור על המדינה בזמן שהוא יכול היה לחיות חיים אחרים לגמרי במדינה שלא יודעת מהו המושג ״מלחמה״.
זה מה שהוא אמר לי וזה מה ששבר אותי.
הוא מרגיש חרטה.
וזה הרגש הכי נורא שבן אדם יכול להרגיש . הוא רצה לעלות לארץ שלו, לעם שלו, להרגיש שייך ללאום שלו אבל הוא רק חווה מלחמה אחרי מלחמה והתייאש.
אני זוכרת שבעבודת השורשים שלי ביסודי, הייתי צריכה לערוך לו מן ראיון על העלייה שלו לארץ והוא סיפר לי הכל בכזאת התלהבות ועם אור בעיניים.
האור הזה בעיניים כבה עם השנים ..
כשאבא נשבר זה נורא כואב לילד.
אבא שבחיים לא הראה רגע של חולשה , שלימד איך להתמודד עם הפחדים שלך ולא לברוח מהם , שלימד לא לוותר אלא להילחם על החלומות שלי - בסוף הוא זה שויתר.
וזאת מכה בשבילי .
יכולתי גם לא להתקיים בכלל אילו לא היה מכיר את אמא שלי פה בארץ.
יכול להיות שהוא היה מוותר עליי ועל המשפחה שלי אילו היה יודע מראש את כל מה שעתיד להתרחש פה ?
אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

אני אישית לא אשבר, נולדתי פה וזה העם שלי וצריך להיות מאוחדים יותר מתמיד.ברגעים כאלה צריך לשמור על מורל גבוה ועל אחדות.

״הלוואי שזה ייגמר בקרוב״ היה משפט שאמרתי אי שם בפעם הראשונה שחוויתי אזעקה , וצר לי שאני צריכה למחזר אותו כל שנה-שנתיים מחדש- עד היום .

אני לא יודעת מה אתם יכולים לייעץ לי אבל אשמח לתגובות ,
ותודה רבה על הקריאה והקדשת תשומת הלב תודה