איך להמשיך לחיות? איך למצוא מטרה מספקת?

שלום, אני מקווה ששלומכם טוב.
שלומי לא טוב במיוחד כבר זמן מה. אני מאובחנת בדיכאון מגיל תשע בערך ומרגישה לא כראוי זמן ארוך מכך.
לאחרונה מציפות את חיי מחשבות שחורות, אין יום שאני לא חושבת על לסיים את זה וזהו, למרות כי אין לי יצרי הרסנות עצמית.
אני לא מפנטזת על פגיעה עצמית, אני לא מונעת מעצמי שום דבר שאחשוב שהוא לטובה, אני לא מקטינה את השגיי, ואני לא אתנקש במכאוביי.
והרצון לסיים את החיים הם מתוך זה, מתוך נאמנות לעצמי.
אני אתאיסטית לחלוטין, אקזסטנלית שכזו, ללא כול חלום או הערכה מספקת למשהו מסביבי שישאיר אותי כאן.
אני מתחילה להשלים עם כך שכנראה שאת מטרת החיים, להיות שמחה, אני לא אשיג.
אני מאוד רוצה לחיות חיים שיהיו שווים מחיה, אבל לא משנה מה אני עושה המטרה הזו חומקת ממני.

אני כבר מתחילה להרגיש אשמה על כך שאני עדיין פה למרות כול ממצע הגיוני שלמדתי מהחיים.


אני עדיין מחפשת עזרה, ניסיתי תרופות לדיכאון מכמה משפחות ללא הועיל.
הלכתי לכמה פסיכולוגים במהלך השנים, אף על פי שאני רהוטה על רגשותיי ומתמסרת לטיפול, זה לא עזר בכלל.
וביום יום אני מנסה לתפקד ולא לתת לעצבות ולמכאוב לשלוט בי.

אני הולכת לבית הספר, עובדת, נפגשת אם חברות ומתקשרת אם אנשים נחשבת יחסית מקובלת, ויש לי ציונים טובים.
אבל אני בקושי חושבת על אנשים ובכללי מרגישה ניתוק מכולם, גם כשבשביל אחרים אני נחשבת כחברה טובה... זה בעיקר חד צדדי.
ואני עדיין בודדה מאוד, עצובה מאוד ומרגישה המון חוסר.
אני גם לא חשה כמפברקת זהות, אם רק ישאלו האמור רק את האמת על רגשותיי, זה פשוט שתמיד מגידים כי "ממחשבה יוצרת מציאות" וכי חשוב לנסות.
ואני מנסה, מנסה כול כך לעשות כיאלו יש משהו שמחזיק אותי, ותמיד נסיתי ללא שום הפוגה מהכאב.
"כול אדם חייב להמציא את דרכו" כך אמר סארטר ואני חושבת על זה הרבה.
איך למצא מטרה שתהיה מספיק כדיי להשאיר אותי כאן?
כי לשוטט ללא דבר, זו כבר לא יכולה להיות דרך חיים בישבילי.
מאוד קשה לי כך.
אני מרגישה כול כך פתטית שאני מתעסקת בכול זה בכלל, משהו שרודף את כולם ואני עדיין תקועה בו כול כך.
אני לא חושבת שהתשובה היא " להתנסות", או "לקרוא על כך" או "תסיחי את דעתך"........ ניסיתי הכול.

בקיצור,
אני מאוד אבודה ובודדה.
אני מרגישה כנחלשת מהחיים, וללא ידע כלל על מה אני רוצה במובן הפרקטי של המילה, לא רק "להיות שמחה"
אני מרגישה קצת עירומה מכול רכוש, מסתובבת ללא מטרה או מחשבה אחת רציפה.
וגם כשאני כותבת על זה, קוראת על זה, מדברת על זה....
זה לא נרפא.
מאוד מתיש לחיות כך, ואני חלשה מידיי.
אני שואלת כאן רק אם מישהו חש בעבר מטען כמו שאני חשה ?
או אולי מצא דרך להתגבר ולהצליח לחיות חיים שלווים ומספקים,
זה כול מה שאני רוצה,למצא את האנשים שלי, לדעת איך למצא משהו שירגיע את החשש, ולהיות בטוב רק פעם אחת בחיים המייגעים הללו...

אז כן חחחח טיפים או משהו ?