אמא בהריון ומתפוצצת מעצבים, אני לא יכולה יותר!

היי, רציתי לשתף אותכם במשהו, אולי תוכלו לייעץ לי דבר מה.. האמת היא שזו סוג של פריקה אבל אני באמת אשתדל לקצר בלי לערב יותר מדיי עובדות ורגשות. (:
בואו נתחיל מזה - אמא שלי בתחילתו של חודש תשיעי(!), כלומר אתם מבינים... העצבים וההכנות בשמיים. בעיקרון כשאמא שלי סיפרה לי שהיא בהריון (זה היה בחודש רביעי, איך לא שמתי לב לזה לפני?) אני לא יודעת להגיד לכם אם באמת שמחתי. יש לי אח שקטן ממני בכמה שנים וזה תמיד הספיק לי... אפילו על ילד בן 8 האחריות היא גדולה. אני יוצאת אגואיסטית אני יודעת, וזה כבר ישב לי על המצפון שלא הפגנתי יותר שמחה כשהיא סיפרה לי, אבל פיציתי על זה.. האמת שכל העניין דיי מצחיק, לראות את אמא קמה מהספה בצורה מצחיקה עם הבטן וכו', ככה שאני לא מייבשת אותה ולא גורמת לה להרגשה לא נעימה או כל דבר אחר. אבל פה באתי להיות כנה, ואני מקווה שלא תשפטו אותי.. אני יודעת שאין בזה כל כך משהו לגיטימי, הרי זה תינוק, אח חדש, מה יכול להיות יותר מרגש? בואו אני אסביר לכם.
כיום אני בת 15 זאת אומרת שבקרוב יתחילו המבחנים שלי וההכנות לתיכון. מאז שעליתי לחטיבה היחסים עם אמא הידרדרו והריבים נעשו יותר ויותר קשים, על בסיס יומיומי. אני הידרדרתי בהתנהגות ובציונים ברמה משמעותית שהייתה חתיכת מכה, בואו נגיד ככה. ביסודי הייתי מאה. אני החלטתי להשתפר ותמיד החברים שלי שמו לב וטרחו להגיד למורה עד שקיבלתי על זה הערכה שהאמת, מגיעה לי... אני באמת הייתי בשפל המדרגה.
אבל העניין הוא שאתם יודעים, מ90-100 לרדת ל30 ולעלות בחזרה בבת אחת זה שינויים מורכבים שלא כל כך קלים כמו שזה נראה.. זה לא סתם לשבת וללמוד, וזה לא סתם לשבת בשקט בשיעור. ובמקצועות כמו מתמטיקה שאף פעם לא היה הצד החזק שלי, קשה להשלים את הפער. מה גם שכל השיחות לבית והזימונים לבית הספר, המכתבים והתנאים - בקיצור תקופה קצת קשה.
טוב, אני חופרת... אבל כפי שהבנתם המלחמות התחילו מעניין הלימודים והתגלגלו... כמעט לכל דבר. על כל נושא יומיומי שעולה בראשכם, אני רבה עם אמא. היא פשוט חושבת ההיפך ממני, היא עקשנית בצורה מפחידה. בלתי אפשרי להגיע למסע ומתן. גם כשאנחנו רבות היא אומרת דברים ממש לא במקום, מחייבת את אבא להתערב כי הוא "לא אומר לי כלום" ותאמינו לי כשאני במלחמה עם שניהם עדיף כבר להיכנע. היא יכולה לכעוס שבוע עד שהיא תואיל בטובה לעבור הלאה. בקיצור היחסים קצת מתוחים ולא משהו.. מאז ההריון העצבים התגברו פי 2! מחודש לחודש זה מתגבר, ואני שאני עם פתיל קצר ולא סתם זורקת דברים אלא עונה ואומרת, כן, מודה לפעמים פוגעת... עונה לה והיא עוד שנייה משתגעת! אין לי נטיות אובדניות מערכת אסקפיפל, בבקשה אל תדווחו למשטרה. אני מנסה לשתוק, וכבר קרה ששתקתי, אבל אתם מבינים, היא טיפוס שתדבר גם שעתיים עד שלא תפתחו את הפה. ועכשיו זה בכלל על כל פיפס. באמת שלא בא לי את כל זה נמאסססס ליי! אני כבר לא מבינה מה היא רוצה ממני, ובכלל לא בא לי אח חדש עכשיו!! זה לא מתאים פשוט! אני לא יכולה לפרט כי זה לא יגמר, אבל אני מרגישה תסכול, זה ככה כבר קרוב לשלוש שנים, בבקשה מישהו פה יכול לעזור לי? האם ניתן לדבר עם מישהו?
תודה רבה.... וסליחה שחפרתי בלי פואנטה.