אני שונא את החיים שלי, אני לא יכול יותר

מאיפה להתחיל..אני לא ממש יודע אז אני אפרוק הכל פה בתקווה שזה ייקל עליי או שלפחות אקבל עזרה.
עוד לא עברתי כלום בחיים וכבר מרגיש שמיציתי הכל.
אני בן 23 עם הרגשה שאני נושק עוד רגע ל60 שלי.
הכל מעצבן אותי,אני מתעצבן מהדברים הכי קטנים שיש ולמרות שאני מנסה כמה שאפשר להשאר אופטימי אני פשוט לא מצליח!
עוד לא בן 23 אפילו וכבר אני לוקח שלושה סוגים שונים של כדורים נגד דיכאון..
לא שזה עוזר לי,כל בוקר אני קם יותר דכאוני מהבוקר שקדם לו וכל לילה שאני הולך לישון אני מתפלל לה' שאני לא אקום בבוקר.
כל הזמן מחשבות רצות אצלי בראש בלי הפסקה..מחשבות דכאוניות כבר למעלה משלוש שנים שזה רק הולך ומחמיר..
שאני אומר לפסיכיאטר שלי שכבר מחשבות אובדניות לפעמים עולות לי בראש הוא אומר שאני לא באמת מתכוון לזה ואני לא מאמין לו בכלל.
אני עובד בעבודה שאני שונא כבר למעלה משנה..אני לא מצליח למצוא משהו טוב יותר.
כל יום שאני מחכה לאוטובוס בכדי להגיע לתחנה הקרובה לעבודה,אני מתחנן שנעשה תאונה בדרך ואז אולי אני לא אגיע.
אני שונא את המנהל שלי.אני קורע את התחת ומגיע כל יום לבית מלא זיעה ומסריח בשביל משכורת פח שלא מספיקה לי לכלום...
ולא שאני בזבזן גדול,פעם אחרונה שקניתי בגדים זה היה מכנס מסכן לפני יותר מחודש ולפני זה אולי קרוב לשנה שלא קניתי לעצמי כלום.
אני חיי עם אמא שלי שלא עובדת וחצי מהמשכורת שלי הולכת אליה ושאר הכסף נכנס למערכת חיסכון כביכול שאני לא ממש חושב לעשות איתה משהו כי ממש אין לי ראש ללימודים כרגע וגם לא בזמן היותר רחוק.
חיי חברה - אין לי בכלל.בגלל הדיכאון שלי איבדתי קשר עם כולם..
אני מגיע לבית מהעבודה הולך לישון קם וחוזר לעבודה ככה כל יום וזו השגרה כבר למעלה משנה.
זוגיות אין לי וכמעט ואף פעם לא הייתה..חוץ מזה אני ממש לא חושב שמישהי תרצה אותי במצב שלי.
הסיבה היחידה שאני עוד נמצא בחיים היא המשפחה שלי,הם היחידים שנותרו לי וגם את הקשר הזה אני מתחיל לאבד אט אט...ואני לא חושב שהסיבה הזו היא שתחזיק אותי לעוד הרבה זמן.
כבר הרבה מאוד זמן רצות לי מחשבות יום אחד לקום לקחת את הגרושים שיש לי בתוכנית חיסכון לטוס לחול לעשות את כל הדברים שלא עשיתי עד היום ואחרי זה פשוט לא לחזור יותר..בכלל...

תודה למי שלקח את הזמן וקרא את מה שכתבתי.