אף פעם לא יכולתי להודות בזה אבל עכשיו אני פשוט מרגישה שאמא שונאת אותי.
שונאת אבל אוהבת.. כל הזמן אומרת לי שאני מטומטמת וצורחת עליי בקול שכל פעם שאני נזכרת בו עוברות לי צמרמורות בכל הגוף, היא כמעט אף פעם לא מחמיאה לי.. היא כל פעם זורקת לי העלבה אחרת כשהיא עצבנית כמו שאני חסרת רגישות ורעה או שכשאני רואה אוכל אני יכולה להרוג מישהו, ושיש לי פרצוף של רוצחת. ומה שהכי מפריע לי זה שהיא בטוחה שהיא בסדר גמור.. היא בטוחה שהיא האמא הכי טובה בעולם כי היא נותנת לי לקנות בגדים שאני רוצה וכאלה אבל היא לא קולטת שמצדי לזרוק את הבגדים והכל לפח! אני רק רוצה שהיא תאהב אותי.
גם כשמחמיאים לי היא תמיד תקפוץ ותנסה להסביר את זה בדרך אחרת כדי להראות שהמחמאה הזאת לא רלוונטית, כאילו נגיד יאמרו לי שאני יפה היום היא ישר תבוא ותגיד שזה בגלל שאני עם מלא איפור עליי.
היא כל הזמן מספרת לאחותי שהיא בודדה והיא לבד כל הזמן כי אחותי הרבה מחוץ לבית ואז גם אחותי חושבת שאני לא בסדר ואין לי אף אחד כי ההורים גרושים ואבא גר בעיר אחרת אז אני רואה אותו פעם בשבוע.
אין אף אחד שאני יכולה גם לספר לו על זה, למי שחשב לענות לי לשתף מישהו קרוב.
אני מרגישה שהחיים שלי מתפרקים... אני בבית ספר חדש ואין לי חברים ואני צריכה את המשפחה שלי אבל אף אחד לא לצדי.
אני כבר לא יודעת מה לעשות, גם כשאני מנסה לדבר איתה על זה אומרת שאני מרחמת על עצמי. מה עושים עם דבר כזה?
ושתבינו שאני הכי אוהבת אותה בעולם.. בגלל זה כל כך קשה לי
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות