לאן אני ממשיך... לא מצליח להחליט!

יש לי בעיה להשתכר שנובעת מהפרעת אישיות (אולי סכיזואידית, אני עדיין באבחון ופסיכותרפיה) ויש לי גם ocd שפחות מפריע לי כי זה רק כשאני בבית, אני אוהב לשמור על ניקיון בבית. בנוסף קשה לי להתמיד במשימות ובמסגרות ולהשתלב במסגרת מבלי להתייאש ולעזוב, קשה לי בכלל להתחיל במשימות שאני רוצה וצריך לבצע (יש לזה שם- דחיינות, ע"ע יקיפדיה).
לא מזמן הוצע לי על ידי הפסיכותרפיסטית שלי לפנות לביטוח הלאומי ולמלא טפסים (בלי ערובה שיאשרו בכלל).
ומזה אני חושש, מצד אחד אני יודע שזה יעזור לי, אבל מצד שני זה מאוד משפיל מבחינתי, זו הרגשה שאני סוג ב׳, אני יודע שאני יכול לעשות הכל בעצמי אבל אני לא מסוגל להתמיד.

תמיד אני מחפש לברוח אל השקט שלי ומשקיף על הכל מבחוץ מבלי להשתלב, לערב ולשתף אנשים בחיים שלי.
לאחר מספר שנים בביתי ללא השתכרות זו הרגשה מאוד לא פשוטה שאין לי יכולת השתכרות ואני גם ממעט לבקש מההורים כי פשוט אני לא מרגיש בנוח לבקש, ההורים שלי ממעמד סוציואקונומי נמוך. כך שכבר מספר שנים אני מונע מעצמי דברים שאני רוצה לרכוש.
לא קל לי במסגרות ואני לא ממש מצליח להתחבר לאנשים, אבל משיחות שהיו לי הבנתי שלמרות שאני חושב שאנשים אינם מעריכים אותי, אני טועה ואנשים כן רוצים בחברתי, זה רק אני שלא משתף ומשתתף (כי קשה לי).
יש לי חשש שמאפיל עליי שהכל צריך להגיע ממני בסופו של דבר ואף אחד לא יכול לעזור לי ושום רופא ומטפל לא יוכל לעזור לי. לא הציעו לי טיפול קוגנטיבי משום מה, שלב האבחון נמרח כבר על יותר מחצי שנה.
אמרו לי שזו עבודה משותפת ולמרות החשש שהכל צריך לבוא ממני, זו דרך משותפת שאעבור. אבל אני לא מרגיש שבאמת יכולים לעזור לי ומתסכל שלא מפנים אותי לטיפול כלשהו. אפילו הרופא אמר וצעק את זה אפילו שהכל בסדר ואני רק צריך להחליט מה לעשות עם עצמי. מצד אחד זה היה לי נוח ומעודד מאוד לקבל את זה אבל מצד שני הוא גרם לי לחוש נסער באותה הפגישה כי מה שהוא אמר, מצביע מבחינתי שאין דרך לעזור לי. שיתפתי זאת בפניו שמזה אני הכי חושש והוא אמר שיעשה את הנדרש לעזור.
ואז הגעתי לטיפול בשיחות במקביל לשלבי האבחון. אני מרגיש שהמצב תקוע.
קשה לי לקבל החלטות לגבי המון דברים בחיים ורק עם סוחבים אותי ויש מישהו לצידי אני מצליח יותר. בגיל 16 הייתי שנתיים בשיחות שבועיות שהתחילו עקב חוסר ההתמדה שלי להגיע לביה"ס ואז עוד שנה וחצי עם מטפלת אחרת ולאחר שנה עוד חצי שנה אצל מטפל עד גיל 21 ופשוט הכל נשאר תקוע.
לאחר מכן העדפתי את הבית. עד שכבר לא יכולתי בעקבות המון דברים שעברו עליי וביקשתי עזרה והתחלתי אבחונים שנמרחים להם. עד לפני כמה שנים היו לי חלומות בלילות שאני צריך לקום לבית ספר ושאני מאחר, ולא קלטתי שכבר סיימתי בית ספר. לא התגייסתי. הייתה תחושה של פספוס כי לא הגעתי לבית הספר. החלומות הרגישו מציאותיים.
כבר 10 חודשים אני כאן באתר הזה AskPeople מסתתר עם שמות בדויים ואימייל מפוברק, מייעץ ומקבל עצות, הרגשתי שההשתתפות שלי כאן גרמה לי להיות חלק ממשהו, סוג של תרפיה וריפוי עצמי. מצאתי את התרפיה בשיתוף ובכתיבה של עצות
לאנשים בדברים שהזדהיתי איתם, אבל נשארתי אנונימי ולא משתלב רק מחוסר ביטחון מעצמי ומביקורות, שונא ביקורתיות. הבנתי כמה לאנשים נוח לקבל בדיוק את מה שהם רוצים לשמוע ולא מסתדרות להם תגובות שמורידות להם מהאגו.
מאז שפקד לפני כשנה מוות של אדם קרוב, חשתי שאני חייב להיות יותר חזק אבל לא השלמתי עם העובדה שדווקא שמגיע אסון אני נזכר פתאום להתפקח ולהסתכל בצורה אחרת על הדברים ולחשוב על מהות ומסלול חדש. עם הזמן חזרתי לשאננות אבל בהמשך תהליכים שעברתי הבנתי שאני לא נותן מעצמי מספיק ומעדיף את המקום שלי, אבל אני עושה מה שאני יכול. למרות שחזרתי לשאננות, משהו בכל זאת השתנה אצלי, ואולי זו לא שאננות אלא חזרה לשגרה מנקודת מבט אחרת על החיים.
אני מרגיש שאני לא מצליח לבטא את עצמי כלפי אנשים, פנים אל פנים, כפי שהייתי רוצה כך שאני מסתכל על אנשים ועל דו שיח אמיתי ותומך בינהם ומקנא, לי אין את זה בסביבה הטבעית. אף פעם לא אמרו לי... ואני לא שיתפתי מעצמי.
אני משתדל לעבוד על עצמי ולנסות לסדר בעיות וכן להשתלב וזה לא פשוט.
לא אבחנו במפורש אבל אני גיגלתי ומצאתי דברים על עצמי שמאוד התחברתי אליהם וזו סוג של הקלה להבין שהאישיות שלי שהיא חלק ממני בעצם יש בה התנהגויות שלא בנורמה אבל הכל תקין. משהו לא בסדר , אבל הכל בסדר, פשוט הדרך שאני בוחר שונה מהמקובל. דרך אגב, במידה ואני פונה למוסד לביטוח לאומי, איפה אפשר להשיג תא דואר בזול כדי לשמור על אנונימיות חוץ מבדואר ישראל ששם זה נראה לי די יקר?