איזה סיכוי יש לאנשים כמוני, עם חרדה חברתית?

אני כותב את זה כי כבר נמאס לי. אני כל החיים שלי מנסה להתמודד עם עצמי ועם האופי הדפוק שלי. החוסר ביטחון והערכה העצמית שההורים שלי רמסו. אני יודע שתגידו שאסור לחיות בעבר, אבל אני רואה את ההורים שלי אשמים בלעדיים באיך שאני. כשיש לך הורים שהם בעצמם חסרי ביטחון, ביקורתיים וכמעט ולא מביעים רגשות, אז אין מה לעשות, אתה נדפק. ואני כועס עליהם מאוד כי הם היו צריכים להתאמץ בשביל הילדים שלהם ואפילו לשחק אותה נורמלים. כבר התפוצצתי עליהם עם כל המטען הזה שיש לי עליהם כמה פעמים, אבל עכשיו כשהאופי הדפוק הזה שלי אוכל אותי ותוקע אותי בחיים, וממש גורם לי לסבול ולא להצליח להנות מכלום, זה שוב עולה, ועכשיו כשאני כבר תקופה גר מחוץ לבית וכשהם כבר יחסית מבוגרים (60+) אני לא רוצה לפגוע להם בבריאות ושוב לעמת אותם עם כל הכעסים האלה שיש לי עליהם.

אני חושב יותר מדי. כשאני ליד אנשים אני כל הזמן מתעסק במה הם חושבים עליי, ואיך אני נראה בעיניהם. אני תמיד בטוח ששופטים אותי לרעה. בעולם המעוות שלי כולם רעים. אני תמיד חושד באנשים, כי כמו שאבא שלי לימד אותי מאז שהייתי ילד, "כולם תחמנים, כולם שקרנים, רק כסף מעניין אנשים". זה מתוכנת כל כך חזק אצלי שאני אוטומטית חושב ככה ורק אחרי זה כשאני לבד עם עצמי אני מבין כמה אני חושב בצורה מעוותת. אני מאוד מודע לעובדה שאני חושב בצורה מעוותת.

אני מת למצוא בחורה, אבל אני כל כך ביישן וכל כך חסר ביטחון, וחושב בצורה כזאת שלילית שברור שאני תמיד לא עושה עם זה כלום ונשאר בידיים ריקות. כל פעם מדהים אותי מחדש שהייתה לי חברה במשך שנתיים. האמת, היא זאת שפנתה אליי, וגם אז לקח לי חודשיים עד שתפסתי ביצים והתקשרתי אליה.

אני מרגיש שונה מכולם. אני לא מבין איך חברים שלי ובכלל רוב האנשים שאני רואה מצליחים להיות כל כך חברותיים, רגועיים ואופטימיים (ברור לי שלא אצל כולם הכל מושלם, אני מתכוון יחסית אליי). זה נראה לי כאילו רוב האנשים מצליחים להתמודד עם החיים הרבה יותר טוב ממני. זה תמיד נראה לי כאילו יש איזה משהו שכולם מבינים ואני היחיד שלא מבין. מרגיש שאין לי כלים להתמודד עם החיים.

בחצי שנה האחרונה בערך אני נמצא במצב הכי גרוע שהייתי מבחינה נפשית. אני כבר במצב שאני לא מכיר את עצמי יותר, אני כבר לא יודע מה מעניין אותי, מה עושה לי טוב, מה עושה לי רע, מה בא לי לעשות. אני תמיד עושה דברים בשביל לרצות אחרים ובשביל שלא יחשבו עליי ככה או אחרת. אני עושה מה שנראה לי שאחרים רוצים שאעשה. לעצמי אני לא דואג. אני פשוט לא מכיר את עצמי יותר.

בלילות אני נרדם מאוד מאוחר ואז אני כל היום עייף וזה עושה אותי עוד יותר עצבני ושלילי. זאת הסיבה שאני כותב פה ב4 בבוקר. אני מיוסר. באמת מרגיש גמור כבר. לא נותרה בי אנרגיה חיובית

וכן, אני נמצא בטיפול און אנד אוף כמה שנים, והיא עוזרת לי, בלעדיה אני לא יודע מה היה קורה. אבל כנראה שטיפול פסיכולוגי עוזר להתמודד, אבל זה לא קסם שמשנה אותך.

תודה למי שקרא.