אף פעם לא אהיה מאושרת! שונאת את איך שאני נראית ומרגישה שמגיע לי למות...

אוקיי, אז שלום לכם.
אני בת 16 עוד מעט (עוד חודש בערך) והאופציה האחרונה שלי זה לשתף פה.. נ
יסיתי להתמודד לבד וניסיתי להרגיש טוב יותר ואני לא יכולה..
אני כבר מגיל 13 בערך, כל הזמן מרגישה רע עם עצמי, ועם הזמן זה רק מחמיר.
אני פרפקציוניסטית אני יודעת את זה, וזה משפיע עליי בצורה רעה. בהתחלה זה היה להשיג את ההישגים הכי טובים שלי בלימודים, היופי פחות הפריע לי. לא הייתי ממש מודעת לבעיות שיש לי מהבחינה החיצונית, חשבתי שאני דווקא נחשבת יפה מעל הממוצע וזה לא הטריד אותי. יותר התרכזתי במה שאני רוצה להשיג בלימודים ולהיות טובה.
כשזה התחיל פחות להצליח כי אני כמו תמיד שמתי את ההנאות שלי (מוזיקה, קריאה, משחקי מחשב, נגינה) לפני הלימודים, אז השגתי ציונים יחסית טובים אבל לא הכי טובים, כמובן. וזה ביאס אותי. אז היה לי קשה עם זה, נלחמתי להתחיל להשקיע ולקבל ציונים טובים.
עכשיו, הלימודים פחות מפריעים לי. אני פשוט שונאת את עצמי ואת איך שאני נראית.
זה לא עניין של צבע עיניים או שיער חלק או מתולתל, זה כל מבנה הפנים שלי והגוף.
השיניים שלי לא בסדר, וכל העניין שם לא בסדר. לא נולדתי כמו בן אדם נורמלי שמספיק שישימו לו גשר או רסן וזה פותר את הבעיה. (למי שמעוניין בפירוט על מה יש לי : לסתות קטנות, ולכן יש צפיפות ולכן השיניים בולטות החוצה ואין דרך לפתור את זה מלבד עקירות. אמא שלי לא רוצה שאני אעשה אותן, בינתיים קשה לי לסגור את הפה וזה נראה מכוער. ובגלל שהן בולטות גם התרגלתי לשים את הלשון קדימה ממה שהיא צריכה להיות, ועכשיו גם אם יעקרו - הלשון תדחוף את השיניים קדימה.)
בכל מקרה, יש את זה, ויש גם את העקמת שיש לי, ושלא נדבר על כמה אני לא-מושכת חיצונית. גבוהה רזה אבל בלי חזה, בלי תחת, ועם שרירים חלשים ולכן עומדת כפוף ונלחמת לעמוד ישר כדי להיראות נורמלי. ובגלל המבנה הדפוק של הראש שלי אני כל הזמן מנסה להיראות, אפילו קצת, נורמלי.
ואני פשוט שונאת את איך שאני נראית, פשוט שונאת את זה. אני מרגישה שמגיע לי למות כי אני חריגה בצורה הזאת.
ואני חושבת שאני רק נעשית יותר ויותר מדוכאת, כי כשהייתי קטנה תמיד הייתה לי את המחשבה הזאת שתמיד כל אחד מוצא את מי שמתאים לו, וכולם מאושרים בסוף, וכל פעם שראיתי בן שמצא חן בעיניי חשבתי איך אני אוכל לנסות להראות לו שאני שם, למצוא חן בעיניו ולגרום לו להתעניין.
היום? היום הגיע מישהו חדש, בגילי כנראה, למקום שבו אני מתנדבת. הוא נראה נחמד, וממש לשבריר שנייה חשבתי "איך אני אוכל להכיר אותו ולהראות לו שאני פה?" ומיד אחרי זה פשוט הכתה בי המחשבה של "למה לעזאזל שהוא ירצה להכיר אותך, למה לעזאזל שהוא יתעניין, תראי איך את נראית. מי לעזאזל יימשך ויתעניין בדבר הזה. למה לנסות בכלל."
אמא שלי ואני מדברות המון אחת עם השנייה ומכל מה שהיא מספרת לי היא עברה את אותם דברים שאני עברתי בגיל הזה, ובהתחלה חשבתי לעצמי "אוקיי, אבל לפחות עכשיו היא מאושרת. גם אני אהיה מאושרת בסוף."
אבל לפי מה שהיא מספרת גם עכשיו היא לא מאושרת. זה לא שאבא שלי מגעיל אליה, או שכן ואני לא יודעת כי היא לא משתפת, אבל יש לה רגעים של באסה ורגשות רעים והיא לא מבטאת אותם, אבל כשניסיתי לעודד אותה הבנתי שהיא מרגישה מה שאני מרגישה עכשיו, את אותו דיכאון קטן הזה שגורם לך לרצות למות. וזה לא קורה לה פעם אחת, ואני פשוט חושבת לעצמי שאני אהיה כמוה. אני אף פעם לא אצא מהרגשות האלה ותמיד אשנא את איך שאני נראית ותמיד אשנא את מי שאני ופשוט נמאס לי
אני רק חושבת על הרגע שבו אני אמות סוף סוף.
מצד אחד אני רוצה למות, מצד שני הדברים שאני נהנית מהם זה מוזיקה וציור וסדרות טלוויזיה (אני יודעת, פתטי לגמרי) וכשאני חושבת שאני רוצה למות אני חושבת על זה שאני לא אוכל יותר ליהנות מהדברים האלה. ולא רק, אחר כך עולה לי המחשבה "זה הדברים היחידים שמחזיקים אותך? מה עם אמא שלך, סבתא שלך, סבא שלך שאוהבים אותך, והחברות והידידים?" ואני מרגישה כמו אגואיסטית כפוית טובה.
אני פשוט מבלה את כל הזמן שלי בלחשוב "למה לא נולדתי נורמלי. למה לא יכולתי להיוולד תקינה וזהו. למה אני צריכה לסבול מהדברים האלה"
ופשוט, נמאס לי.
וכבר אין לי למי לפנות. כשדיברתי עם אמא שלי על עניין השיניים (ודיברתי איתה, המון) היא רק אמרה לי "יהיה בסדר ואת תמצאי מישהו שיאהב אותך כמו שאת"
אני מפסיקה להאמין לזה. אני רק חושבת שגם אם אני כן אמצא מישהו שיאהב אותי כמו שאני, אני אעביר גנים דפוקים לילדים שלי. גם הם יסבלו מזה. מהמראה החיצוני הזה, ומהאופי המעוות הזה.
כי נמאס לי פשוט נמאס לי, ולא פעם תהיתי אם יש לי הפרעה דו קוטבית אבל אני לא יכולה לדעת כי אי אפשר להסתמך על האינטרנט, ואין מצב שאני אלך ליועצת של בית ספר לדבר על זה, בטח שלא לבקש מההורים פסיכולוג ולעשות אבחון.
פשוט, נמאס לי. אני חוזרת על זה כל הזמן אבל זה הדבר היחיד שמתאר את זה, פחות או יותר.
אני רק רוצה להיסגר בתוך חדר לכל החיים שלי, שאף אחד לא יראה אותי ולעשות את מה שאני אוהבת ושאני אראה איך שאני רוצה להיראות וזהו.
ואני כבר אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות..