נמצאת המון זמן בתוך החור השחור של עצמי, לא יודעת איך לצאת ממנו...

אני יודעת שרוב הסיכויים שאף אחד לא יקרא את זה, זה ארוך וטיפשי. אבל אני מרגישה שלא יקרה כלום אם אני אוציא לפחות חצי ממה שאני מרגישה החוצה.
אני מרגישה שכל מי שאי פעם אמר לי ״אני אוהב/ת אותך״ שיקר לי. אוהבים אותי כשאני נחמדה, עוזרת, לומדת, מקשיבה.. אבל בזמנים הכי קשים, אף אחד לא אומר לי ״אני אוהב אותך״ אף אחד לא אומר לי כלום בכלל. אומרים לי ״את צריכה ללכת לפסיכיאטר״, ״את בדכאון״ איך אני לא אהיה אם כל האנשים סביבי כל כך אכזריים? אני בדכאון מכיתה ח׳, לא יכולתי להודות בזה עד מלפני כמה חודשים. בכיתה י׳ התחלתי לאט לא לבוא לבית הספר, אף פעם לא הבנתי למה. תמיד הייתי ילדה מצטיינת, חכמה, אחת שכשרוצה משהו, היא משיגה. אני מרגישה שנהייתי סמרטוט. בכיתה יא כבר ״נשרתי״ מבית הספר. הפסקתי לבוא, לגמרי. כל הזמן קוראים לי לבוא לשיחות, רוצים לעזור לי. הם לא מבינים שהם בחיים לא יצליחו לעזור לי. כל פעם שאני רק רוצה לחזור לחיים השמחים והמעניינים שלי אני נופלת, חזק. נכנסת יותר עמוק אל תוך החור השחור שבניתי לי בלב. אני לא מפסיקה לפגוע באנשים הסובבים סביבי. אמא שלי, שצריכה ללכת לבתי הספר שלי אין ספור פעמים, לבית משפט בגלל חוק חינוך חובה. החברה הכי טובה שלי, שהבטחתי לה שנחזור ללימודים כמו גדולות וננצח את הפחדים. אני לא מסוגלת, כל פעם שאני חושבת שאני צריכה לדרוך במקום הזה אני מקבלת תחושה מפחידה, כאילו זה המקום השחור שאסור לי להתקרב אליו. יועצת בית הספר אמרה שהדכאון הגיע מטראומה של מעבר. עד כיתה ז׳ הייתי גרה בעיר קטנה, עם כל בני הדודים שלי, הקרובים שלי. ויום בהיר אחד בחופש הגדול עברנו לעיר הגדולה. אני זוכרת בכיתה ח׳ חזרתי לאמא שלי אחרי היום הראשון ללימודים ובכיתי לה, הרגשתי בודדה כמו שלא הרגשתי מעולם. אמא שלי אמרה לי שזה היום הראשון, שהכל יהיה בסדר ואני אמצא את החברים שלי. אמא, אני כבר בכיתה יא, למה אני עדיין בוכה?
החברה הכי טובה שלי, מכיתה ח׳ עד י׳ תקעה לי סכין בגב. הרגשתי שאני לא מסוגלת לסמוך על אנשים יותר בחיים. אך אז התחברתי עם החברה הכי טובה שלי כרגע. אני מרגישה שהיא היחידה שמכירה אותי, היא היחידה שיודעת מה עובר עליי, מה הבעיות שלי בחיים. היום היה לי ריב איתה, הבטחתי לה שנחזור היום לבית הספר, אך התקשרתי אליה בבוקר ואמרתי לה ״אני לא מסוגלת״. היה לה בוקר נורא היום ואז השארתי אותה לבד במקום השחור הזה. (אם שכחתי לציין, חברה שלי עוברת את מה שאני עוברת, רק עם עבר שונה). ניסיתי להשיג אותה, התקשרתי אליה יותר מ10 פעמים, היא סיננה. אני יודעת שפגעתי בה, אך אני יודעת גם שאם אחזור לבית הספר, אתמוטט. אני לא יודעת אם לכעוס עליה או להצדיק אותה. כי מצד אחד, אני בכיתי ללא הפסקה היום, הרגשתי לבד, הרגשתי שאני צריכה אותה לצידי יותר מכל דבר אחר אך היא לא הייתה. ומצד שני, הבטחתי לה הבטחה שלא הצלחתי לקיים.
אני לא רוצה ללכת לפסיכולוג, אני לא סומכת עליהם ולא על אף בן אדם אחר. אבל אני גם לא יודעת איך לצאת מהמצב הזה, המצב הזה מביא את הסובבים סביבי ובעיקר את אמא שלי למצבים קשים.