יש לי ביטחון עצמי שעולה ויורד ואני ביישנית, איך להתגבר על זה?

יש לי בעיה של ביטחון עצמי וביישנות...

אני אדבר קודם כל על הביטחון העצמי. יש ימים, שאני לא יודעת אם אני רק מדמיינת את זה או לא, אבל אני מרגישה פתאום דחויה, שאנשים לא באמת אוהבים את מי שאני כמו שהייתי רוצה שיאהבו, ולאף אחד לא יהייה כל כך איכפת אם אני לא אהייה שם. לכן אני מתחילה קצת להתבודד, וכל הביטחון העצמי יורד, ותמיד קשה לי להסתיר את מה שאני מרגישה, וישר אפשר לראות שעובר עליי משהו (במיוחד בגלל שאני מתחילה להיות יותר לבד ופחות נמצאת בחברת אנשים). העובדה שחברות שלי לא כל כך שואלות מה קורה איתי זה מעציב אותי עוד יותר, וגורם לי לחשוב שבאמת לאף אחד לא איכפת ממני כמו שחשבתי בהתחלה.
יש ימים שאני מרגישה ההפך מזה, אלה ימים שאני דווקא מרגישה שאנשים באמת אוהבים אותי וכן רוצים להיות בחברתי, שטוב לי עם עצמי, שטוב לי בחיים האלה ושכיף לי פשוט לחיות אותם, ושלחברות שלי כן איכפת ממני והן כן אוהבות אותי.
ובימים האלה שאני מרגישה טוב, אני לא רוצה בכלל להתחיל להרגיש רע עם עצמי. אבל כשאני כן מתחילה להרגיש ככה, אני מרגישה פתאום שבא לי להיכנס לזה עוד יותר. כאילו יש בעצבות הזאת משהו ממכר, שגורם לי לרצות להישאב לזה עמוק יותר. אני שונאת את זה. כרגע אני שונאת את זה, כי עכשיו אני מרגישה שטוב לי. אבל כשאני מרגישה איזשהו עצב, אני אוהבת את זה. ואני שונאת את זה שאני אוהבת את זה.

בעיה שניה, היא הביישנות.
עם חברות שלי ואנשים שקרובים אליי אני מרגישה פתוחה ומשחוררת. אבל אני מאוד ביישנית ליד אנשים שאני לא מכירה, כשאני נמצאת בסביבה של הרבה אנשים (ואני צריכה לדבר מולם או משהו כזה), ובמיוחד במיוחד ליד בנים. זה שאני ביישנית ליד בנים זה מה שהכי מפריע לי בלהיות ביישנית. יהיו הרבה בנים שיגידו שהם מתים על ביישניות, אבל תכלס זה רק מתריע. אין שום דבר טוב בזה שקשה לי להסתכל לבנים בעיניים כש"סוף סוף" יש לי דיבור עם בנים (כמובן שאני משתדלת להסתכל בעיניים כשמדברים אליי, זה פשוט מביך אותי נורא) ושאני בקושי מדברת ונורא סגורה.
אני יודעת שאין לי סיבה להיות ביישנית. אני לא בן אדם רע, אני משתדלת תמיד להיות נחמדה, להיות עצמי ולא מישהי אחרת, ואני נראית בסדר, אולי אפילו קצת יפה, ואני לא מנסה להשתחצן\ להתנשא\ להשוויץ. אני פשוט כזאת, ביישנית. אני תמיד מפחדת להגיד משהו לא נכון, שאולי ירתיע אנשים, או יישמע מוזר או מפגר (או איך שלא תקראו לזה), ושאם משהו שבעיניי יישמע מצחיק להגיד יעלה לי לראש, אני תמיד אהיה בהתלבטות אם להגיד או לא, כי אני מפחדת שזה יישמע טיפשי ולא מצחיק בכלל בעיניי הבנים שנמצאים לידי או בעיניי אנשים בכללי.
אני יודעת שכדי להפסיק להיות ביישנית השיטה היא פשוט 'להעיז', ליישם את המשפט "fake it till you make it", אבל זה קשה לי. אני אף פעם לא הייתי בן אדם שיוזם, ואני לא מהאנשים שכשהם יודעים מה הם רוצים הם הולכים ומשיגים את זה. וחוץ מזה, אם אני אתחיל להעיז, כלומר להתחיל לדבר עם בנים, ליזום שיחות ודברים כאלה, אני מפחדת שאני אעשה לעצמי פאדיחות.
שנה הבאה אני עולה לתיכון לכיתה י', מבחינתי זאת הזדמנות מושלמת לשנות את התכונה הזאת, כי אני כן רוצה שיהייה לי אומץ לדבר עם בנים, אני כן רוצה שיהייה לי קשר ידידותי איתם, שיהיו לי ידידים.

אני אשמח לעצות בקשר לשתי הבעיות...
תודה רבה רבה לעונים :) !