חרדה קשה של דיבור בפני קהל, איך לפתור את זה?

מאז שהייתי קטן הייתי ביישן אבל ככל שעברו השנים כך הבעיה גדלה וגדלה , ביסודי בכיתה א' עד כיתה ו' הייתי קצת ביישן ומדי פעם הייתי מצביע לענות על שאלה ולאורך כל התקופה של היסודי היינו צריכים להציג פרוייקטים בעל פה אל מול הכיתה ותמיד הייתי די לחוץ לפני זה אבל עמדתי בזה ודיברתי מול הכיתה את מה שהייתי צריך ללא שום גמגומים ואפילו למספר דקות .
לאחר מכן בחטיבה בכיתה ז' אני זוכר שכבר כמעט ולא הצבעתי בשיעורים כדי לענות על שאלות של המורים, אבל עדיין אילצו אותנו לעשות פרוייקטים להצגה בעל פה מול הכיתה וגם שיעורי בית מדי פעם הצגנו לכיתה וזה תמיד הלחיץ אותי מאוד לפני שעליתי לדבר מול כולם אבל כשכבר עמדתי מול כולם התחושה הייתה פחות נוראית ודיברתי בקלות בלי גמגומים ולמשך הרבה זמן כמו ביסודי.
בכיתה ח' עברתי לחטיבה אחרת בגלל שהיו לי בחטיבה הזאת יותר חברים טובים ובאמת הרגשתי טוב יותר מבחינה חברתית אבל ההבדל הוא שבחטיבה הזאת לא אילצו אותנו לעמוד מול כיתה באופן קבוע , בחטיבה הזאת עמדתי מול כיתה עם חבר כדי להציג את העבודה שלנו וזאת הפעם היחידה שעמדתי בפני קהל בכיתה ח' והוא דיבר רב הזמן ועצם הנוכחות שלו איתי כבר הסירה ממני כמות מסוימת של לחץ.
בכיתה ט' באחד השיעורים ארגנו לנו מעגל כסאות שכל אחד יושב במעגל ובתורו לפי סבב מספר איזה משהו (אני לא ממש זוכר) וזה קצת הלחיץ אותי אבל עמדתי בזה.
לקראת סוף השנה היינו צריכים להציג עבודה (אני ועוד משהו) בפני הכיתה ושוב הרגשתי את הלחץ הזה כשהודיע לנו על זה אבל לבסוף זה בוטל.
בכיתה י' בתיכון החלה הדרדרות מפתיעה מבחינתי , המורה קראה לי להקריא איזה קטע מול הכיתה ואכן זה הלחיץ אותי כמו שתמיד הייתי לחוץ בעבר אבל שהקראתי התחלתי לגמגם ולהיות נבוך ומילים נבלעו לי והמורה שמה לב שאני לחוץ ומיד הושיבה אותי חזרה וזה היה מביך מאוד.
אין לי מושג למה הלחץ לפני העמידה מול קהל המשיך לי במשך העמידה מול הקהל והפריע לי מאוד לדבר ובכל אופן זה גרם ממש ל'מיני טראומה' שמתבטאת בכך שכל פעם שאומרים משהו על עמידה בפני קהל הייתי ממש לחוץ יותר מפעם.
לא יצא לי לעמוד בפני קהל ולדבר חוץ מפעמים בודדות שדיברתי עם עוד חבר מול כיתה והוא אמר את הכל ככה שזה לא נחשב.
הפעם האחרונה שבגללה בעצם פתחתי את השאלה הזאת כאן בפורום הייתה שבוע שעבר שעשו לנו מעגל בכיתה של בערך 30 - 40 ילדים שכולם יושבים סביבו וכולם מדברים בתור שלהם ובסך הכל היה צריך להגיד בקושי משפט כל אחד וזהו אבל כשהתור הגיע לילדים שהיו קרובים אלי ועוד מעט היה תורי הלב שלי דפק בקצב שבחיים הוא לא דפק בעבר והפה שלי נהיה ממש יבש והרגשתי שאני עוד שנייה מתאלף (כן כן ממש ככה) ורציתי פשוט לברוח מהכיתה אבל ממש רגע לפני התור שלי לדבר ניסיתי להרגיע את עצמי ולהוריד את הדופק לרמה שבה אני יוכל להשלים משפט בלי לנשום ולעצור באמצע וכשהגיע תורי באמת הצלחתי להוריד במעט את הלחץ לרמה שבה אוכל להגיד את המשפט וגם כשאמרתי את המשפט הוא יצא בטון לא ממש רגיל אבל אני יודע שאם הייתי צריך לדבר קצת קודם לא הייתי מצליח להוציא מילה אחת מהפה מרב הלחץ.
לאחר מה שקרה לי אני בטוח שאני צריך לעשות משהו עם עצמי ואסור לי להשאר במצב הזה, ולכן פניתי אליכם , אשמח אם תייעצו לי על דרכים שונות לפתור את הבעיה הזאת וגם אשמח אם תספרו לי על מקרים דומים שלכם/ ששמעתם ואת דרכי הפתרון שלהם , זה יעזור לי מאוד! תודה