לא יכולה להיפתח בסביבת ההורים שלי, איך להיפתח יותר?

שלום, יש לי בעיה שאולי תשמע לכם קצת מוזרה... אני לא מסוגלת להיות פתוחה עם ההורים שלי. אני באמת בנאדם שונה לגמרי לידם ולא לידם- כשאני לא איתם אני משוחררת, חמה ויכולה לעשות הכל. כשאני איתם (או שלפחות אני יודעת שהם בסביבה) אני סגורה ממש, קרה ונבוכה.
ההורים שלי גם די מבואסים מהקטע ואין לי מושג למה זה קורה...
הם רוב הזמן מפרגנים על הכל אבל תמיד גם באים בטענות. נגיד התעודה שלי הייתה ממש ממש טובה (ממוצע 95) אבל המחנכת כתבה הערה קטנה (משהו בסגנון: תהני יותר מההומור והעשייה) והם נטפלו רק לזה כמעט בלי להתייחס לתעודה עצמה כי הם רגילים לציונים גבוהים אבל לא מבינים שגם אני צריכה מילה טובה.
כשאני מנסה לספר לאמא שלי משהו, או שתמיד אין לה זמן או שהיא פתאום מתחילה לדבר בטלפון או עם מי שבחדר על נושא אחר כאילו אני אוויר. ואחר כך היא עוד עושה לי רגשי על "למה את אף פעם לא מספרת לי דברים". וזה לא שלא דיברתי איתה על זה, כל כמה חודשים אני עושה איתה שיחה על זה והיא פשוט לא מפנימה!
היא מתייחסת רק לאחותי הקטנה ומגינה עליה ברמות מטורפות.
עם אבא שלי אני יותר פתוחה אבל גם לא לגמרי.
אני בבית ספר לאומנויות וכל מופע שיש לנו אני פשוט בחרדות רק מהעובדה שהם צופים בי. אין לי בעיה להופיע מול אף אחד, רק לא הם. לכן גם החלטתי לא להזמין אותם למופע הבא. הם יודעים שאמור להיות מופע ויודעים שאני לא רוצה להזמין אותם אבל הם אומרים לי "לא צריך, נברר מתי זה ונבוא בלי שתזמיני אותנו" וזורקים מדי פעם אמירות כמו "מחכים כבר לראות אותך שרה". אני ממש לא רוצה שהם יבואו כי בניגוד למופעים עד עכשיו (שהיו משחק), זה מופע שירה וזה אחד הדברים שאני פשוט לא מוכנה לעשות מולם (זה ולרקוד) אבל אין לי בעיה מול אנשים אחרים.
זה לא שהם לא מפרגנים לי במופעים, להפך, הם מפרגנים ברמה מעיקה ומשוויצים בי והכל אבל איכשהו תמיד יש להם גם משהו לא טוב להגיד על שאר הילדים במופע וזה ממש לא נעים לי לשמוע את זה. אני פשוט לא רוצה שהם יבואו גם אם הם יבטיחו לא לעשות את זה מאותה סיבה לא ידועה שבגללה אני לא מצליחה להפתח לידם.
הם גם כל הזמן מעירים לי על המראה החיצוני שלי (אני קצת מלאה) ואני שונאת להיות לידם בבגד ים.
אני תמיד מחפשת חום של מורים. חיבוק של מורה או אפילו מחמאה או שם חיבה יכול לעשות לי את היום, אבל לא אם זה מההורים שלי.
נ.ב - לפני שנה או שנתיים הם שלחו אותי לטיפול פסיכולוגי כי הם לא אהבו את העובדה שאני אוהבת להיות לבד ולא נפגשת עם חברים אבל הפסיכולוגית עבדה עם אמא שלי ודיברה איתה כל יום אז גם איתה לא הצלחתי להפתח בכלל.
הסגירות הזו תמיד הייתה לי איתם, מתחילת כיתה א' בערך אבל תמיד הייתי גם מאוד קרובה אליהם באופן פרדוקסלי שכזה. רק השנה התחלתי להתרחק מהם ולהבין כמה טוב לי בלעדיהם.
יש לכם עצות איך להיפתח בסביבתם יותר? למה אני כל כך סגורה איתם?