כשהייתי קטנה בערך מגיל 3 או 4 עד היום (אבל היום הרבה הרבה פחות)הייתה לי לעיתים קרובות התקפי זעם,
הייתי צורחת ברחוב ובבית ומרביצה להורים שלי, בכיתי, תלשתי שערות מראשי, כעסתי על ההורים שלי ובעצם הם לא עשו לי כלום...
הם תמיד בכו בגללי ולא ידעו מה לעשות כשהיו לי התקפים כאלה ועשיתי להם את המוות כל יום כל דקה כל שנייה...
היום אני בוכה ומצטערת שעשיתי להם את הדברים האלה, במקום שיהיה להם ילדה שמחה, מחייכת ונעימה הייתי ההפך..
אני מרגישה שהרסתי להם את כל התקופה הזאת וזה לא יום או יומיים זה כמעט שמונה שנים.
היום זה כבר לא ככה, אני לא מרביצה להם לא צורחת לא תולשת שיערות אבל מקללת אותם.
אני מצטערת על זה! (אני רושמת ובוכה )
אני לא רציתי לפגןע בהם, בסך הכל הם לא עשו לי כלום.
זה אני!! זה רק אניי!!
אני כועסת על עצמי מאוד!!!
אם אני אדבר איתם על זה אז אני אוציא מילה אחת ואתחיל לפרוץ בבכי כמו שאני עכשיו..
איך לפצות על זה? וכשיש לי התקפים מה לעשות??
בבקשה לא לשפוט אני בסוג של דיכאון לא דיכאון ואני מספיק שופטת את עצמי על זה.
תודה לעונים
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות