מרגישה שלאף אחד לא אכפת ממני, איך להעביר את התחושה הזאת?

אני יודעת שזה נשמע דפוק רצח, אבל זאת הרגשה שמעיקה עליי הרבה. זה הולך להיות ארוך ואני ממש אודה לכם אם תקראו ותגיבו.
נדמה כאילו לכל אחד שיש לו משמעות בחיים שלי, לא אכפת ממני כמו שלי אכפת ממנו, שאנחנו חברים,
אבל לא כאלה קרובים בשביל שאני אהיה מה שהם בשבילי, "המשהו המיוחד", נדמה כאילו להם כבר יש מישהו במקום הזה ואני סתם הנדחפת, הזאת שלא חיכנו כל היום לדבר איתה.
גם בנים, גם בנות, אפילו גם המשפחה.
שכאילו אם אני לא אהיה זאת שתיצור קשר, הקשר ינותק. וזה מוזר לי כי הבנתי את זה רק עכשיו, לאחר שנמאס לי אני ליזום, אבל אני מבינה שאם הם צריכים אותי זה ללימודים, או לחדר כושר,
שאני האופציה שאם לא יהיה להם מישהו להיות איתו אני אהיה איתם, כמו תמיד.
כואב? מאוד.
מאכזב? אפילו יותר ממה שזה כואב, כי אני באמת אוהבת כל אחד מהחברים שלי, אבל לא נראה שזה באותה המידה.
שלא תבינו לא נכון, יש לי חברות, אבל לזאתי יש חבר, לזאתי יש את השלוש החברות הכי טובות שלה שהם מחוץ לבית הספר, לזאת יש תBFF מחוץ לבית ספר, זאת פשוט עושה טובה שהיא מדברת איתי, וככה זה ממשיך,
אני יודעת שאני לא אמורה להתבכיין על זה כי אני בכלל צריכה להגיד תודה שיש לי חברות, אבל זה ממש כואב לי.
אני עוברת בית ספר שנה הבאה והם נשארות בבית הספר (גם חטיבה וגם תיכון), שואלים תמיד למה אני עוברת, הרי יש לי חברות לצחוק איתם בהפסקות, ההמורות כבר מכירות אותי ונראה שהכל טוב מבחוץ.
אני עונה בגלל מגמת המוזיקה שנמצאת בבית ספר שאני עוברת אליו, אבל מה שאני כותבת כאן עכשיו זה חלק מהסיבה, זה פשוט דפוק. אני דפוקה.
הקטע העצוב? יש לי חברות מחות לבית ספר, אבל גם להם בקושי אכפת ממני, אחת מהן איתי רק כשאנחנו יוצאות לאיזה מסיבה,
אחת מהן בכלל לא מהעיר שלי ויודעת לדבר רק כשהיא צריכה מישהו לבכות לו שאין לה ידידים, או שהחברים שלה טיפה פגעו בה, לא יודעת להקשיב ובהחלט לא להעריך את החברות שלנו.
עוד אחת שאני ממש ממש אוהבת שהיא גם מחוץ לעיר, אבל אני היחידה שיוצרת קשר, כאילו ואז כשהיא כותבת 'מלא זמן לא דיברנו, התגעגעתי' אז למה היא לא יכלה לשלוח הודעה ולעשות את זה פשוט? להראות לי שאפת לה ממני?
אני רוצה כל כך לעבור, אבל מבפנים משקשקת מפחד, האם בבית הספר החדש בכלל יהיו לי חברות?
אולי בכלל אני זאת שלא יודעת להעריך בכלל?
אני מרגישה דפוקה, אבל זה בכל זאת שובר אותי, אני ממש רוצה להיות "המשהו המיוחד" של מישהו, ושיהיה אכפת לו ממני באותה צורה שלי אכפת ממנו.
מה לעשות? איך להעביר את התחושה המעיקה הזאת? להמשיך להתנהג שהכל רגיל ולא לשנות כלום? אני מרגישה ריקה.