יותר מדי קשה לי בחיים ואני שבור נפשית, שוקל לשים קץ לחיי...

אוקיי קודם כל אני מודה מראש לכל האנשים שיקראו את זה וינסו לעזור.. זה מאוד חשוב לי.
אז ככה אני בחור בן 23, יש לי בעיות במשפחה, אף פעם לא קיבלתי חום ואהבה מההורים שלי, מגיל קטן אבא שלי היה מעמיד אותי ליד הקיר ומעביר לי שעות של דיבורים שאם לא אלמד ולא אתקדם בחיים אז אנשים יסתכלו עלי כמו על זבל, כמו על כלום... כל בעיה הכי קטנה שהיתה לי בילדות, בין אם לא הייתי מכין שיעורי בית או בעיות אחרות היו מחדירים לי לראש שכל המןרים שונאים אותי ולא יודעים למה אני הולך ללימודים... כך זה התגבר עם הזמן, בחטיבה היו אומרים לי את אותו הדבר... תמיד חינכו אותי שאם אעשה משהו קטן שהןא לא בסדר ישנאו אותי...
התחלתי עם הזמן לקבל חרדות חברתיות, חרדות ממבטים של אנשים שלא מכירים אותי, אני תמיד חושב מה אנשים יחשבו עלי כשאני מסתובב ברחובות ומראה חוסר ביטחון עצמי... (בתקופת הצבא היה לי נסיון התאבדות אז יצאתי מהצבא לאחר שנה וחצי שירות), עכשיו כשאני בן 23 לועגים לי בבית שאבא שלי עזב את הבית הגיל 15 ואני עדיין בגיל 23 גר איתם, לועגים לי שאני אוכל מהכסף שלהם... פשוט משטר דקטטורי הם עשו לי מגיל קטן...
מאוד התקשאתי למצוא אהבה בגלל דימוי עצמי נמוך מאוד, הייתי הולך לנערות ליווי כל הזמן בגלל דיכאון מתמשך...
כל הזמן יורדים עלי שאין לי חברה ומשפילים אותי.. ואומרים "איזו אישה תרצה לחיות עם סמרטוט כמוך", פיתחתי חרדה מנשים.. אני לא מצליח לעבור ישר נורמלי ליד אישה ברחוב בלי להראות סימני חרדה... זה משהו שאני לא שולט עליו ולא מצליח להתגבר עליו....
דווקא מהמקום שאני צריך הכי לקבל תמיכה ןאהבה, מורידים אןתי כל הזמן..
כל פעם כשאני בא לחברים שלי ומקבלים אותי באהבה לבית שלהם זה נראה לי מוזר וחסר כל כך.. לא מאחל לאף אחד להרגיש כך, זה איום...
יש לי 4 חברים כמו אחים מכיתה א' שמחזקים אותי ונותנים לי כוחות להמשיך בחיים האלה, אני לומד הנדסה במכללה, מתאמן ושומר על תזונה... אבל הבעיה הזאת שהצגתי לכם, כל הזמן נמצאת אצלי בתת מודע ומפריעה לי לעבור את סדר היום.. כל יום אני חש במלחמה עם עצמי, כשאני פותח עיניים בבוקר אני מרגיש הרגשה מאוד כבדה של חוסר רצון לקום ולחיות.. וקם בכח מהמיטה... לא בא להתלונן על החיים, באמת שאני כל כך מנסה.. אבל זה פשוט לא הולך לי...
באמת שאני שוקל לשים סוף לחיי...
אני כולי שבור נפשית