האופי שלי {סליחה על הביטוי} חרא. אני חסרת סבלנות לאנשים, לא נעימה, לא אוהבת לחזור על דבריי פעמים רבות, ככה שאם מישהו לא מבין למה אני מתכוונת אני רוטנת ואומרת ׳לא משנה׳. כבר לא נשארו לי חברים, אני דכאונית מאוד ותמיד מוצאת על מה להתלונן. היחסים שלי עם ההורים, ובמיוחד עם אמא שלי ממש הדרדרו, מהחברות הכי טובות וקרובות הפכנו לאוייבות. אני לא יודעת מה עובר עליי והיא לא מבינה אותי. זה מעין גיל ההתבגרות עם כל המשברים שאני חווה בדרך (כמו פרידה מחבר) שמביאים אותי לתסכול ודיכאונות אינסופיים. אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני כמעט תמיד עצבנית וחסרת סבלנות ועצבים. אני כבר לא עושה כלום בבית ואמא שלי רבה איתי על זה כל היום, אין לי כוח לקום, אני מרגישה תמיד עייפה וחסרת מוטיבציה. בנוגע לעייפות, התאמנתי פעמיים בקבוצת כושר שמשלבת מספר סוגי פעילויות ביחד, אבל עזבתי את הקבוצה למרות שאהבתי את זה מאוד, כי תמיד אחרי שאני מתאמצת ועוסקת בפעילות גופנית שדורשת המון מאמץ וכוח אני מרגישה לא טוב, נהיית לבנה ומקיאה. אני עוד עולה לכיתה יא׳ אז בכלל אני מרגישה דכאונית ואבודה כי אני יודעת שעומד לפניי משהו גדול שאני צריכה לתת את כל כולי, לוותר על דברים ולישון פחות. השנה קיבלתי תלמידה מצטיינת ואני רוצה להמשיך עם זה, שנה לפני קיבלתי הצטיינות יתרה אבל הרגשתי שהלחצים, הכעסים והדכאונות לא שווים את זה, אז קצת שחררתי. לפני מבחנים אני לוקחת רסקיו באופן קבוע כי אני ידועה בתור ׳הילדה הלחוצה והמלחיצה׳.
אני ממש רוצה להשתנות, אני רוצה להיות שמחה וקלילה, להיות בעלת סבלנות וכוח. להיות חייכנית ואמפתית. אין לי ממש כוח לעבוד על עצמי, אני מרגישה שאני יכולה להשתנות בעזרת מישהו מבחוץ, שזה לא ההורים, לא המשפחה, לא החברות שנותרו לי ולא מישהו שמכיר אותי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות