נמאס לי מהאובר דאגה של אמא שלי, היא לא מרשה לי כלום!

וואו זה יהיה ממש ארוך, מקווה שתוכלו לעזור לי.
אני כל כך עצבנית, אף פעם לא חשבתי שהריבים של המתבגרים עם ההורים יגיעו גם אליי ואל אמא שלי.
אמא שלי ממש דואגת, לא מרשה כלום, לא נותנת לבלות עם חברות שלי ולא מרפה ממני!
השעה עכשיו 22:19 זאת השעה שאני אמורה להיות בבית בכל פעם שאני יוצאת החוצה, אם אני חוזרת בשתי דקות איחור או מתעקשת על עוד חצי שעה מסכנה לבלות עם חברים אני מקבלת פנים זעופות, צעקות בבית, איומים שיותר אני לא אצא החוצה, והכי חשוב הרגשה שאני עושה משהו לא בסדר. שכשאני יוצאת עם חברות לבלות בחופש הגדול או עם חבר שלי אז זה לא בסדר.
עכשיו חזרתי הביתה, הלכתי לחבר שלי הביתה הגעתי אליו בשעה שבע בערב לראות סרט וארוחת ערב עם ההורים שלו ואחותו, ואמא שלי ידעה ואישרה את זה.
הסרט ארך בערך שעה וחצי- ארבעים דקות ובשעה תשע התכנסנו לאכול ארוחת ערב, סימסתי לאמא שלי בווצאפ שאנחנו אוכלים ארוחת ערב ואני הולכת הביתה, בהתחשב בזה שזה יחסית מוקדם, אחרי עשרים דקות היא מתקשרת אליי בעצבים וצעקות 'איפה את? תבואי מיד הביתה!' וכשאמרתי לה ששלחתי לה הודעה בוואצאפ היא אמרה לי שהיא לא ראתה שום דבר וגערה בי שאני יחזור מיד הביתה למרות שההודעה נשלחה וברגע שהשיחה איתה התנתקה היא נכנסה וראתה את ההודעה, ולצערי נאלצתי לבקש את סליחתי מהמשפחה ולצאת באמצע ארוחת ערב הביתה!
היא מבקשת שאני יסמס לה כל הזמן, איפה אני נמצאת, מה אני עושה, עם מי אני, מה אנחנו עושים, הכל!!! ובתדירות של 20 דקות!
אני מרגישה חנוקה!!!
הלוואי ויכולתי לצאת ולבלות כל היום כמו שעושים כולם, אבל אצלי כולם עובדים בוקר-צהריים וגם אני כך, חוזרים בשעות הצהריים המאוחרות, נחים מעט ורק אז בשעות שבע שמונה יוצאים החוצה לבלות, אני לא מבקשת לצאת החוצה עד השעה שתיים- שלוש לפנות בוקר, אלא לבלות קצת מחוץ לבית ומחוץ למסגרת העבודה.
אני טסה שבוע הבא, ואני מנסה לבלות כמה שיותר זמן עם חבר שלי וחברות שלי שאני לא אראה לתקופה של שלושה שבועות.
וגם את זה, אמא שלי לוקחת ממני.
אני יוצאת החוצה ובשעה עשר אני כבר חייבת להיות בבית.
וגם כשאני מנסה לדבר איתה על זה ולהסביר לה שזה מפריע לי שאני לא יכולה לשבת להנות בשקט בלי לדאוג שפתאום אמא שלי תשלח לי הודעה ואני לא אספיק לענות לה אז דקה וחצי אחרי זה היא תתקשר אליי בעצבים, אז גם כשאני מנסה לדבר איתה על זה אני מקבלת שליליות, אני מקבלת את ה' כשתירגעי נדבר' את ה'בגילך לא הייתי עושה דברים כאלה לאמא שלי', ב'בגילך בשעה שבע הייתי יושבת בבית עם ההורים שלי'
זה היה מגיע לפעמים שהיא הייתה קמה מהחדר בבכי, ואני נשארת עם רגשות אשמה.
סעמק, אני בת 16 אוטוטו 17, חברות שלי צוחקות עליי שאני צריכה בעשר להיות בבית כשרק בשעה תשע הן יוצאות לשבת בגינה שתי דקות מהבית שלי, והכל בידיעת אמא שלי!
נמאס לי כבר לשבת בבית מול ארבע קירות ולהשתעמם, מרגישה שאין לי חיים ואמא שלי היא זאת שיש לה שליטה על איך אני אמורה להסכים עם כל דבר שהיא אומרת.
אני ילדה טובה, לא שותה ולא מעשנת לא נמצאת בסביבה של ילדים שיכולים לדרדר אותי, מביאה ציונים מעולים הביתה, עוזרת בבית, מתנדבת בצער בעלי חיים, עובדת, אחראית חרוצה, אני וחבר שלי חצי שנה ביחד וזאת לא הפעם הראשונה שאני אצלו, הוא גם היה אצלי ההורים שלי אוהבים אותו, מכבדים אותו, מתייחסים אליו כאלו הוא הבן שלהם. אני לא מבינה מה הבעיה?! יואוווו.
אני כבר לא יודעת מה לעשות..
תודה לעוזרים.