אני נחנקת מכל ההרס סביבי ובתוכי, המחשבות האובדניות מתחילות שוב להקיף אותי

כבר שנים שהמשפחות של ההורים שלי כנראה לא מסתדרות. בעיקר אלה מצד האבא שכל מה שהם מסוגלים זה לזרוק הערות וביקורות ארסיות. וההורים, כל אחד מהצד שלו מושפע מהאחים שלו. העניין הוא שאני עכשיו וכבר שנים, אני הרי בת שמונה עשרה כיום, הפכתי למוקד הרעש והבעיות. אני לא אספר כאן את סיפור חיי וילדותי ואת הסיפור של המשפחות האלו של ההורים, אבל זה היה קשה. האחים שלי יצאו חזקים אבל אני האמצעית כנראה הייתי החוליה הקשה וכבר בגיל לפני יסודי משהו בי השתנה. ההורים מספרים כיום בעצב שבתקופת הגן הייתי ילדה תמימה עם חיוך כל הזמן והבאתי תקוות וציפיות רבות. אבל הסיפור ששינה הכול התחיל ופיתחתי אז חרדות קשות ודיכאון מתגבר ששנים כבר הפכו להיות אני. אני לא יוצאת מהבית כי זה גדול עליי ובאותה נשימה אני הורסת אותו מבפנים.
כיום אין לי שום יכולות, תחביבים, אהבות, אמונות, תקוות, כי לא חייתי וכיום אני כבר לא בטוחה שיש לי אומץ ורצון לחיות בעולם הזה. בגיל שלי היום אני כלום, לא אוהבת ולא יודעת כלום. בטח שלא מסוגלת לכלום. (דרך אגב, הצבא הביא לי פטור, אני לא מסוגלת כנראה לתרום גם להם לשום דבר).
הפכתי לנטל עצום, לאכזבה גדולה ולא מזמן גיליתי שהריבים הקשים החדשים של ההורים שלי והעצבים שלהם באים בגלל הביקורות מצד המשפחות שלהם (בעיקר, של האבא) שבטוחים וכנראה בצדק שאני דפוקה. הוא לוקח את הצד שלהם, הוא אמר לי כבר שאני המכה שהם קיבלו בחיים. אבל זה לא משנה מה שהוא אומר, פיתחתי שנאה עזה או מה שזה לא יהיה, שלא משנה מה יאמר זה כבר לא ישנה.
אבל אני מרחמת על אימא שלי, היא זועמת ועצובה ושבורה והכול בגללי. אני פוחדת שהמצב הנפשי שלה יכול להיפגע. כשצופים מהצד אפשר להיות בטוחים, על פי כל האנשים סביבי, שאני לא מנסה, שאני עצלנית, אגואיסטית ורעה אבל רק הנפש החלשה שלי עדה לכמות הפעמים שעשיתי כל שביכולתי לשכוח ולחיות. זו תקופה ארוכה, שהמחשבה הזאת חוזרת, שאם רק איעלם זה מאוד יקל עליהם. עוד לא אזרתי אומץ מספיק לזה אבל לאחר שנה של הימנעות, המחשבות האובדניות מתחילות שוב להקיף אותי. וכבר לא רק בגלל הפחד שלי מהחיים, אלא בגלל מה שאני עושה להם. אין לי שאלה ספציפית, באמת, אבל אם יש לכם משהו להגיד.. אין לי יותר מידי עם מי לדבר או להתייעץ. אז תודה בכל מקרה.