למרות הגיל אני מפחדת ממחלת נפש, אני מרגישה זוועה וכבר יותר משנתיים בדיכאון

אני בת 14.9
אני תמיד נמנעתי מרגש ומאהבה תמיד אני חושבת שזה סתם דבר טיפשי שמחליש אנשים והמטרה שלי בחיים זה לא למצוא אדם ולהתחתן איתו אלא משהו אחר משהו מועיל. מאז שאני זוכרת את עצמי עוד כשהייתי קטנה אני לוקחת הרבה דברים כמובן מאליו (לא בית כסף וכו'.. אלא דברים יומיומיים שקורים לנו או שאלות שהמורה שואלת או סתם משהו בפיזיקה) ויש לי דמיון מאוד מפותח
דמיון ממש מפותח
עד כיתה ג היה לי מה שנקרא חברים דימיוניים
בכיתה ג הראש שלי התחלק לשני עולמות
עולם המציאות ועולם הדמיון-עולם משלי שכולל דמויות.. בקיצור ממש עולם שדמיינתי לעצמי
בכיתה ג ראיתי את "העולם הזה" ממש לנגד עיניי, אני ראיתי חברים דמיוניים וזה לא היה לגמרי בשליטתי. עד סוף כיתה ד לא ידעתי שזה לא מקובל ולא נכון ושזה לא משהו שקורה לכולם ולא התאמצתי להסתיר את זה
כשראיתי דמות רחוקה ממני רצתי אליה
ידעתי שהיא דמיונית עשיתי זאת בלי שמישהו לידי בדר"כ
ואז בכיתה ה נפל לי האסימון והבנתי מה קורה לי
באותו זמן כבר לא ראיתי דמויות וחברים דמיוניים אלא דמיינתי סוטיאציות
אבל בקטע ממש מוחשי
בכיתה ו זה היה פחות מוחשי עד כיתה ז
בתחילת כיתה ז התחלתי לתהות שוב לגבי נטייה מינית וכו'..(תמיד ידעתי על זה איכשהו, גם בכיתות מוקדמות של היסודי)
ואז פתאום התחלתי שוב לדמיין סוטיאציות אבל הפעם זה היה אחרת:
היה לי את העולם המציאותי
והעולם הדמיוני שבו יש לי חברים אחרים אנשים שאני מכירה(לא באמת רק בדמיון)
ותמיד דמיינתי סוטיאציות
זה היה בשליטתי, רציתי בזה וכמה שרציתי בזה גם רציתי שזה יילך ממני
הבנתי בסוף שאני אוהבת את החלק הזה בחיים שלי
זה ממש עולם
שמשפיע על מצבי הרוח שלי בעולם המציאותי
כשמשהו קורה שם אני יודעת שזה בשליטתי אבל בכל זאת אני מדמיינת דברים "עצובים" טרגדיות.. יותר מדברים משמחים.
וכשאני מדמיינת דברים משמחים אני בוכה כי אני מבינה שבמציאות אני לא אזכה בזה ואני מבינה שיש לי עולם משלי ואני רוצה שהוא יישאר
כשמשהו רע קורה שם כמו מוות אני עצובה בעולם האמיתי
אני עכשיו בכיתה ט וזה הגיע למצב שכשאני לבד ואני מדמיינת כשאני מנקה או סתם שומעת מוזיקה אז אני פשוט הולכת במציאות למרות שזה דמיוני או שאני מתחילה לצחוק מבדיחה או לבכות ממשהו עצוב למרות שזה דמיוני.. יש לי שליטה על זה
אני פשוט אוהבת להרגיש את התחושה הזאת של העצב והטרגדיה
יש לי הרבה חברים ואנחנו תמיד יוצאים למקומות כמו סרט או סתם לקניון
ותמיד אחד בשביל השני, יש לי גם שתי חברות הכי טובות
יש לי משפחה אוהבת
ציונים טובים
אין משהו שלא יכולתי לבקש
אבל אני פשוט מתבודדת
אני אוהבת ממש להיות לבד, אני הגעתי למצב שאני פשוט מעדיפה להשאר בבית מאשר לצאת עם כולם לסרט ואז אני צריכה להמציא להם תירוצים למה אני לא יכולה לבוא וזה בסדר מבחינתי שהם ילכו בלעדי. אני פשוט מעדיפה להיות לבד בחדר כי כיף לי לבד עם עצמי כשאני מדמיינת או מציירת או כותבת או קוראת
אני לא יכולה להיות המון זמן עם אנשים.. אני צריכה להיות הרבה זמן לבד אחרי שאני יוצאת או לפני שאני יוצאת לדודים או חברים.
בכיתה ז נכנסתי לדכאון עד עכשיו.. ולפני חודש וחצי בערך התחלתי גם לחתוך וזה מרגיש כל כך טוב
ואני מבינה שאני רוצה בעצם להשאר במצב הזה כי עצב בעצם מספק אותי
אני אוהבת לחשוב על המטרה שלי בחיים , להיות לבד, ולדמיין
ועם כל זה אני גם לא יודעת מה לעשות
אני לא יודעת בדיוק מה השאלה שלי.. אני לא יודעת איך לנסח את זה
אני פשוט רוצה לדעת מה לעזעזל לא בסדר איתי?