מתגעגעת לאחותי, היא כל הזמן עם החבר שלה שמדכא אותה

אני דואגת לאחותי. יש לה חבר, היא איתו כבר כמעט שנה, ולחבר הזה יש בעיות דיכאון, הוא פשוט בחור דיכאוני.
אני שמה לב שמאז שהיא התחילה להיפגש איתו הרבה והוא נישק אותה היא כל הזמן בוכה. אני לא מתכוונת לגמרי כל הזמן, בדרך כלל היא הבחורה החייכנית שהיא בדרך כלל, אבל קורה הרבה פעמים שאני נכנסת לחדר שלה ומוצאת אותה בוכה. פעם ני נכנסתי אל החדר שלה והיה לה פנאי לדבר איתי, איך שנכנסתי לחדר שלה דיברנו וצחקנו ביחד עד שיצאתי, אם היתי מבקשת עזרה היא ישר היתה עוזרת לי. אבל היום הייתי צריכה עזרה קטנה, נכנסתי לחדר שלה ומצאתי משחקת במחשב עם פנים אדומות ודמעות בעיניים. בסוף הסתדרתי לבד, אבל כשנכנסתי לחדר להניח משהוא היא שכבה על המיטה בוכה ובקושי הצליחה להגיד לי
"מה?! מה את רוצה?!" אני לא תרחתי לשאול אותה מה קרה, אני ידעתי שהיא לא תענה לי וזה יגיעה למצב שהיא צועקת עלי.
ממש עכשיו בזמן שכתבתי את זה היא נכנסה עלי כשהיא בוכה ממש ואמרה לי בקושי שתי מילים כשגרונה חנוק. אני פשוט מתנהגת באדישות, לא אומרת כלום ובסוף זה עובר, אבל אני שמתי לב שזאת לא הפעם הראשונה ולא השנייה שזה קורה. זה לא קורה בתדהרות גבוה, אבל אני שמה לב שעם הזמן היא יותר ויותר בוכה.
פעם היא היתה מספרת לי הכל, לא היה בננו סודות, אנחנו היינו כמו החברות הכי טובות, אולי אפילו יותר מזה. שינו הסכמנו שאנחנו לא מהאחיות שרבות כל הזמן, שיש ביננו קשר מיוחד, אני זוכרת אפילו שהיא תיארה לי בצחוק, שושים כתבה על מריבות בין אחים, מראינים אותנו ברחוב עם השאלה "כמה פעמים ביום אתן רבות?" ואנחנו עונות:
"פעם, פעמיים בחודש..." הלוואי שזה היה ככה היום, היא כל הזמן יורדת עלי, ולא במטרה להעליב, בצחוק, היא צוחקת וגם אני, אבל איפה שהוא ביפנים זה קצת מעליב.
אני מתגעגת לימים שזה היה רק אני והיא, ושעשינו הכל ביחד. עכשיו היא מעדיפה יותר ליהיות עםם בני גילה, גם בארועים משפחתיים. אני יודעת מה תגידו, תגידו שלאחותי יש חיים אישים ואם היא רוצה להיות עם אנשים אחרים אני צריכה לכבד את זה, ואני מכבדת. אבל אני זוכרת שפעם בלי לחשוב פעמיים הינו בוחרות ללכת ביחד, לאכול, לשחק, ללכת, לעשות הכל ביחד, אני מתגעגת לימים ההם.
היום כל פעם שאני נכנסת לחדר שלה היא מדברת בסקייפ עם חבר שלה.
פעם כשהיו נסיעות ארוכות הינו מדברות וצוחקות כל כך הרבה עד שהיינו עצובות שנגמרה הנסיעה. והיום? היום איך שהאוטו מתניעה היא שמה אוזניות ומדברת עם חבר שלה בווטאפ.
מה שאני מנסה להגיד זה שהיא והחבר שלה כל הזמן בכל הזדמנות ביחד, ואני קצת נשארתי בצד...
אבל לא בשביל זה פתחתי את ההודעה, פתחתי אותה כדי להגיד שבזמן האחרון היא הרבה בוכה. זה לא ניראה לי ככה, ולא לאף אחד, אבל רק כשאני חושבת על זה בגדול אני רואה שהיא בוכה הרבה, ואני דואגת לה. למרות שאנחנו מתרחקות היא עדיין אחותי, ואני עדיין זוכרת את הימים היפים שהיו לנו ביחד, ומה שהכי מחרפן אותי, זה שאני לא יודעת למה. אחותי כל הזמן בוכה ואני לא יודעת למה.
אני מקנה בה, על הכל. היא יפה, ומוחשרת, הכתיבה שלה מדהימה, והיא מצחיקה ומקסימה ויש לה בערך 7 חברות הכי טובות, שכל אחת מהן היא הבחורה הכי נפלאה שיש, ויש לה עוד מלא ידידות, וחבר, והיא מוקפת בכל כך הרבה אנשים מקסימים שאוהבים אותה ו...
היא פשוט כל כך מושלמת, אני לא מבינה איך בחורה כמוה יכולה להיות עצובה.
יש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד, אבל אני מניחה שלכם אין עוד סבלנות לקרוא. אני פשוט דואגת לה, ואני אוהבת אותה כל כך, ואני מרגישה שהיא לא אוהבת אותי באותה המידה.
אני לא יודעת מה עובר עליה ואני ממש מפחדת...
נ.ב
סליחה שיש מלא שגיאות כתיב ושגיאות מקלדת, אף פעם אין לי זמן לתקן .
(אני בת 11)