עברתי חיים לא קלים, מה לעשות? איך להתמודד?

טוב, לא יודעת ממה להתחיל... עברתי חיים לא הכי קלים..
כשהייתי קטנה היו לי בעיות עם חברי לכיתה, לא יודעת מה הם לא אהבו בי אבל אני הייתי הכי נחמדה לכולם והייתי עוזרת לכולם במה שיכולתי.. אבל החברים לכיתה לא סבלו אותי כי אני לא כמוהם, אני רוסיה ותמיד היו אומרים עליי כל מיני דברים לא נעימים.. וככה זה היה תמיד עד גיל 16 וחצי.. הייתי כל כך תמימה וטובה לכולם שלא הייתי שמה לב שמי שניפגע בסוף זו רק אני. בגיל 17 עברתי ניתוח בעצם הזנב זו הייתה תקופה לא קלה לא יכולתי ללכת או לשבת הייתי חודשיים במיטה בסופו של דבר הפסקתי לאכול והרזתי. אחרי שהתעוששתי, השתנתי קצת, פתאום היו לי כמה חברות בודדות. ואחרי כמה חודשים נהיה לי חבר הכל היה טוב ויפה עד שהבנתי מה הוא רצה.. הוא בגד מי מול העיניים ובאותו היום שתיתי פעם ראשונה והתאשפזתי לבית חולים .. אחרי שניפרדנו הוא רצה להיפגש כידידים והסכמתי, אבל הייתי כל כך תמימה שלא ידעתי בשביל מה הוא בא. הוא שיחק בי כמו עם בובה על חוטים.. אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה הטרדה מינית אבל בשבילי זו הטרדה. ניסיתי כמה וכמה פעמים להשתחרר בכיתי אמרתי לו שלא יעשה את זה, באיזשהו שלב הפסקתי להתנגד.. אחרי שהבנתי לאיפה זה הולך להגיע ''התעוררתי'' לעצמי והמשכתי להתנגד בשלב מסויים הצלחתי להשתחרר ממנו ומה שהוא אמר לי אם ניראה לי הגיוני שהוא בן 18 והוא בתול. אוטומטית אמרתי לו שיגיד תודה שהוא לא בן 40 ובתול. חזרתי הביתה כולי בפחדים ומחשבות וזו גם הייתה הפעם הראשונה שחטפתי התקף חרדה. אחרי כמה חודשים ניסיתי להתחיל חיים חדשים אבל זה לא היה קל. לאף גבר או ידיד לא נתתי להתקרב אליי אפילו לא מגע קטן כמו חיבוק ידידותי אני פשוט הייתי קופצת מכל מגע, אפילו סתם יד על הכתף. אמרו לי שאני צריכה להגיש תלונה אבל לא יכולתי לעשות את זה, הייתי טובה מידי ולא רציתי להרוס לו את החיים בעתיד.
הצלחתי איכשהו להתגבר על הטראומה אבל לא עד הסוף. ושוב נפלתי על אותו גברים חארות שחיפשו רק זיון או שהיו משחקים בי, בוגדים בי או מתעללים בי.
לא מזמן התאשפזתי בבית חולים כמה פעמים בגלל חשד לטרשת נפוצה. הגעתי לבית חולים בלי תחושה ברגליים והתפשט גם לידיים, לא יכולתי ללכת הייתי על כיסא גלגלים שבוע ושבוע הייתי בבית חולים, בבית חולים כל הזמן בכיתי ולא רציתי לאכול או לדבר עם אנשים. הייתי בוכה יום ולילה, המשפחה שלי הייתה מגיע הייתי בוכה הם היו הולכים גם הייתי בוכה כי לא רציתי להישאר לבד.
אחרי שבוע שיחררו אותי הביתה, התחלתי לאבד תחושה לגמרי בידיים, לא יכולתי לתפקד בכלל, לא להתקלח לבד, לא להתלבש או כל דבר אחר שהיה אפשר לעשות עם הידיים ואז התאשפזתי שוב פעם. הטיפול היחיד הוא בסטרואידים בכמויות גדולות שמשמינים בנאדם. ואז נהרסתי לגמרי..
אחרי זה היה לי איזה מישו לא אהבתי אותו וניפרדתי ממנו והוא התחיל להפיץ עליי שמועות ושם את כולם נגדי.. כל האזור שאני גרה בו מאמין לשמועות האלה ואנשים שחשבתי פעם שהם חברים שלי גם מפיצים עליי שמועות ומדברים עליי לא יפה. אני סובלת מי זה כבר כמה חודשים. אני לא יכולה לצאת מהבית כי במיקרה השכנים שלי הם אנשים שהיו פעם חברים שלי. ואני מפחדת פשוטנ לצאת כי אני יודעת למה הם מסוגלים... אני אחת הם די הרבה אנשים שכולם נגדי בלי שום סיבה. לא עשיתי להם שום דבר רע, הייתי עוזרת להם כל מה שהם היו צריכים הייתי עושה. הם אמרו לאחיין שלי הגדול (בן 14) שדודה שלהם זונה, הוא הסתיר את זה מי אמר לו אבל בסופו של דבר הבנתי מי סיפר לו את זה. וככה כל הזמן. לא משנה מה אני יעשה או לאיפה אני יצא הם ימציאו מה להגיד עליי לאחרים. הייתי מקבלת גם הודעות מגעילות מהם כמו: זונה, שרמוטה וכו...
החיים שלי פשוט נהרסו.. אני לבד ואין לי עם מי לדבר אפילו... בכל המצבים האלה הייתי לבד, ניסיתי להתמודד איתם לבד.
יש לי את החשק הזה לנקום בכולם ולעשות להם חיים 'מתוקים' אבל אני מפחדת מהתוצאות..
אני פשוט לא יכולה לחיות ככה יותר.. אני לא אשקר היו לי מחשבות אובדניות והייתי בדיכאון והייתי בוכה מי זה גם סתם ככה בלי הודעה מוקדמת באמצע יום .
מה אני כבר יכולה לעשות עם זה? אין לזה פיתרון לפי דעתי..
תודה לעונים .