אחרי פרידה מרסקת, בודדה, רוצה לברוח מהעולם המשוגע הזה

אני לא מאמינה שאני בכלל מוצאת את הכוחות להיכנס לכאן ולכתוב...
אתחיל בפרט חשוב, לפני כמה חודשים- חבר שלי, אהבת חיי היחידה, היחיד שבאמת אהב אותי כל השנים- החליט לעזוב כי נפגע ממני. הסיבה לא חשובה כרגע. מאז- אנחנו עדיין בקשר, אך זה הקשר הכי דורסני בעולם. הוא מדבר אלי כאילו אני הפילגש שלו. אנחנו שוכבים ויום למחרת הוא יכול לקלל אותי. אני אוהבת אותו, ובטוחה שגם הוא אותי אבל הקשר הזה כל כך הרוס ורקוב. אני יודעת שעלי להמשיך הלאה אבל... איך? מגיל 17 אני איתו, אמנם עם המון הפסקות ארוכות וקצרות, אבל הוא האהבה היחידה והראשונה שלי, החתן המיועד. אני כבר בת 25, איך יוצאים לעולם? אני מרגישה מבוגרת מדי, וחוץ מזה, מי ירצה אותי בכלל? מרגע לרגע הביטחון העצמי שלי מתרסק נמוך יותר... אין לי חברות טובות באמת, הקשר עם המשפחה שלי לא ממש טוב, ואני גרה איתם. אני לא מצליחה לעבוד כמו שצריך, הלימודים במצב אנוש, ויש לי תחושה כללית שאני צריכה לארגן את כל הדברים שלי, לסגור חובות קטנים ולהיפרד מכולם. כבר הרבה זמן אני מרגישה שאני לא מצליחה לראות את העתיד שלי. אני מסתכלת קדימה ורואה ריק. לא מצליחה לראות את עצמי אמא, או שורדת את העשור הקרוב. אני בחיים לא אסיים את הכל בעצמי, כי אני מרחמת על ההורים שלי, ומתביישת מכל מי שהכיר אותי כבחורה היפה והחזקה שהחיים שלה מלאים וטובים (ככה זה היה פעם, לפחות למראית העין). אני מרחמת על האחים הקטנים שלי שיצטרכו להתמודד עם זה, לא בא לי להביא עליהם כזאת מכה. אבל יש לי תחושה חזקה שהמכה הזאת תבוא בכל מקרה. אנשים התרחקו ממני ואני מהם. אני הולכת לעבודה ולובשת עלי מסיכה של חיוכים, אבל נראה לי שאנשים התחילו לשים לב שמשהו עובר עלי. אני מודעת לכך שמהרבה בחינות אני ממש ברת מזל, יש לי שכל, עיניים רואות, גוף בריא, יש לי תואר ועבודה מסודרת, תחביבים מגוונים, לומדת לתואר שני, פרט ליציבות כלכלית, לכאורה לא חסר לי כלום. אני פשוט מרגישה מתה מבפנים, וכל הזמן חושבת על המשמעות של החיים האכזריים האלה. למה אני צריכה לסבול את כל זה? כי ההורים שלי החליטו שגם להם משעמם בחיים? נמאס לי להיות כלואה, בתוך תבנית, בתוך מוסכמות, בתוך מבוך מפגר, בתוך גוף. אין לי כוח יותר...