כבר לא נשאר לי כלום, המשפחה שלי לא מתנהגת כמו משפחה, ההורים חוזרים מאוחר, את האחים אני לא מעניינת, ה"חברות" שלי ארגנו עליי חרם וסבא שלי מת.
אני נשארתי לבד, אני מרגישה כמו אסירה בתוך המקום שאמור להיות הבית שלי, לא נשאר לי אף אחד יותר, היחידי שיש לי זה המדריך שלי והקבוצה שלי, אתם אני מרגישה כאילו יש לי משפחה אמתית שבאמת תדאג לי ושבאמת מאמינה בי, אני תמיד רציתי לדעת מה זאת תחושת גאווה, מהיא התחושה הזו שמשהו גאה בך.
המדריך שלי ממש מזכיר לי את סבא לי, (לא מבחינת הגיל מבחינת האופי שלו), סבא כל פעם שהייתי בוכה הוא היה אומר שלי "בסופו של דבר את תעשי את הבלתי אפשרי", ואחרי כל פעם שהוא היה אומר לי את המשפט הזה הייתי מפסיקה לבכות, ומאז שהוא מת לא בכיתי משום שידעתי שהוא יהיה שם בשבילי, אבל אני לא יודעת אם המדריך שלי הוא תחליף לסבא שלי כי הוא היחידי שנותר לי בחיים האלו.
הדבר היחידי שאני רוצה לדעת זה האם המדריך שלי גם חושב שהקבוצה שלנו זה כמו משפחה או שאני צריכה לעכל את העובדה שלא נשאר לי אף אחד בעולם הזה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות