האקנה שלי כאן והוא כאן כדי להישאר, שום דבר לא עוזר. מה יציל אותי?

היי,
אני מודה לכם מראש על תשומת הלב.
קודם כל, חשוב לי לציין שהאקנה שלי לא חריג. אז כן, הוא נוכח על המצח והלחיים שלי. הוא שם, רואים אותו, שמים לב אליו. המצב לא קטסטרופלי אבל בהחלט לא מטיב עמי.
אני מנסה לטפל בו עם אינספור תכשירים (כוללים ביניהם מי פנים (שונים!), מייבש פצעונים, מסיכות, פילינגים וכו'...). הפנים שלי מגיבים באופן מאוד חיובי לכל הטיפולים שאני עורכת אבל (וזה אבל גדול) לא משנה כמה אטפל בפנים שלי - לפני שאני אקבל מחזור כל גווני האדום יפציעו על פניי, כל צבעי המוגלה. זה פשוט מגעיל. אני מסתכלת על עצמי במראה ואני *נגעלת* מעצמי. אולי אני מעט ביקורתית מדי כלפי עצמי אבל אני לא מבינה איך אנשים מסתכלים עליי בלי להרגיש תחושת אי נעימות? (אני בהחלט מעדיפה שהמראה שלי יעורר באנשים רגשות חיוביים ולא גועל).
החלק הכי נורא לדעתי, הוא שאחרי שהתקופה הזו תגמר ישארו על הפנים שלי צלקות. כבר יש לי צלקות. הן יהיו שם לנצח, יזכירו לי על העור הלא חלק, הלא מושך והמגעיל שלי. יערערו אותי, יגרמו לי להתבייש בעור שלי. יגרמו לי לחשוב שאולי אחרי הכל, אני די מכוערת. אולי אחרי הכל - אני פשוט לא שווה? כי מי ירצה ילדה מחוצ'קנת?
אני מודעת לאופציה של ראקוטן, אבל זו תרופה שמאוד משפיעה על הגוף. אני אזדקק לכבד שלי עוד שנים רבות, אני גם לא רוצה לייבש את העור שלי בצורה כזאת. כן, זה נראה רע ועדיין אני לא בטוחה שזה שווה את המחיר.
היתה תקופה שבה הפסקתי לאכול מתוק באופן מוחלט בתקווה שזה יעזור. עושה רושם שזה באמת עזר לזמן מה, עד התקופה הזו בחודש.
זה מעט אירוני, כי הרי כל הסבל הזה נגרם בגלל ההורמונים שמערכת הרבייה שלי מייצרת. בעצם מערכת הרבייה שלי הורסת כל סיכוי שיש לי להתרבות. יש בזה משהו די מצחיק, לא?

בכל מקרה, אני נותרת חסרת מקלט ועם כל גועל הנפש הזה על הפנים שלי. מה גם שהמצב הזה לפעמים גורם לי להרים ידיים - למה להשתדל ולנסות אם ממילא עוד שבוע - שבועיים כל ההשקעה שלי תרד לטמיון? מה שגורם לאקנה שלי להחמיר.
אי לכך ובהתאם לזאת - אשמח לשמוע אם יש עוד נשים שנמצאות במצב שלי ואם כן, כיצד התמודדתן עם זה? אולי יש משהו שעוד לא ניסיתי? עד כמה אולי באמת שווה לי לשקול לקחת ראקוטן עם כל החסרונות שלו? האם אתם מרגישים גועל כאשר אתם מביטים באנשים עם אקנה?

ושוב, תודה מראש :)