תצפיתנית או לא? דילמה עם נסיבות חיים מורכבות.

אהלן. אני אריאל, היום משרתת כתצפיתנית בחפיפה (לומדת את התפקיד ומיועדת להיכנס אליו) לפני 5 חודשים התגייסתי אחרי שעשיתי מכינה קדם צבאית.
חודש לאחר שהתגייסתי עזבתי את בית אימי וניתקתי איתה קשר. ההורים שלי גרושים ועם האבא אני מגיל צעיר לא בקשר. לחזור לקשר עם שניהם הוא לא אופציה מבחינתי.
לאחר שעזבתי את הבית, התחלתי לנדוד בין חברים שונים כשהייתי יוצאת "הביתה" מהצבא. המערכת הצבאית מקשה עלי מאוד והיתה תקופה שהתלבטתי אם לצאת על נפשי (ישלי אפשרות עקב טיפולים פסיכולוגים מרובים שעברתי כל חיי) ;ולעשות שירות לאומי. החלטתי סופית להישאר בצבא בגלל אידואולוגיה מסויימת שאני מאמינה בה, ולמרות שאם לא הייתי בצבא היתי עובדת ומקבלת מספיק כדי שיהיה לי מקום מגורים קבוע ומוצרים בסיסים שאנשים לפעמים לוקחים כמובן מאליו, שגם הם חסרו לי בתקופה מסויימת. (טמרוקים, גרבים תחתונים וכו')
עזבתי את הבית כי היחסים עם האמא תמיד היו מורכבים והיו מוצאים ממני המון מיץ מסריח שאני רוצה להיפטר ממנו. עזבתי כדי למצוא מקום טוב יותר, גם בעצמי וגם בתוך הסביבה והמקום בו אני חייה.
כיום אחרי 4 חודש של נדודים בין החברים אני גרה אצל סבא וסבתא שהם מדהימים, אך רחוקים מהחברים שלי בבית ומהבסיס.
בנתיים התמודדתי גם עם המערכת הצבאית ועם התפקיד. עקב המצב אחרי שנלחמתי לצאת מהתפקיד ולעשות שבוע שבוע קיבלתי את האפשרות הזו, ובסוף המדריכים שלי מהמכינה דירבנו אותי להמשיך עם התפקחד במטרה של - לא לוותר עד שבאמת ניסיתי והבאתי הזדמנות,כי לצאת אפשר תמיד. החלטתי להישאר בתפקיד, ולשמוע בקולם. אני ידועה בתור בחורה שיודעת מה היא רוצה מעצמה ושיודעת לקבל החלטות שקשורות בחיים שלי, אבל לפני חודש וחצי הייתי כל כך עפופה וכל כך מותשת שלא ידעתי מה אני רוצה, לר הצלחתי להחליט כלום בעצמי שסמכתי על המדריכים שלי שתמיד עשו לטובתי.
כיום אחרי חודש וחצי אני מודה על ההזדמנות השנייה שהבאתי לתפקיד ומאמינה שטוב שהקשבתי בקולם של המדריכים.
אבל עדיין אני לא מצליחה לחפוף, ללמוד את התפקיד, המצבי רוח שלי משתנים בקיצוניות והנפש שלי חווה המון טלטלות שהחפיפה כמעט ולא מעניינת אותי רוב הזמן ואני רובצת בחדר בשינה או בהירהורי סרק. אני חופפת מעט במהלך היום וכמעט לא מתקדמת. החפיפה לא בסדר העדיפויות שלי, אני רוצה לצאת מהתפקיד ולעשות שבוע שבוע, לעבוד כמו שצריך לחיות במקום קבוע, להתנדב בקהילה ולצאת לטייל.
הפחד שלי הוא לצאת ולהרגיש שוויתרתי לעצמי. שיכולתי להיכנס לתפקיד ולצאת לקורס מפקדות ולדאוג לחיילות שלא יגיעו למצב שאני הייתי בו ועדיין נמצאת בו רק עם שיפור במצב.
הבעיה העיקרית שלי היא שאין בי כוח ואנרגיות לחפוף.
לא יודעת מה לעשות.
לצאת מהתפקיד ולעשות שירות בסדר אבל החיים האזרחיים שלי יהיו מעולים, או חהישאר בתפקיד, שהוא משעמם פצצות, רמת החיים שלי בעוד כמה חודשים (אמורה לקבל דירה מהצבא) תהיה בסדר,אבל בסופו של דבר אצא (בתקווה, יכול להיות שלא יתנו אבל לא רואה סיבה שלא) לקורס מפקדות ואדאג ואדע להתמודד עם חיילות במצבים מורכבים, כי איתי לא ידעו איך להתמודד..
אני מרגישה שהלב שלי רוצה לתת ולהישאר רק בשביל הקורס מפקדות אך אין בי מוטיבציה וכוח להמשיך . אני נשארת תקועה במקום וזה לא לעניין.
אני לא מצליחה לאסוף את עצמי וללכת ללמוד. כנראה שהמפקדות רואות את זה ומשחררות לחץ ולא מנדנדות לי (למרות שמבחוץ
אני נראת סבבה צוחקת לפעמים ונהיו לי כאן חברות בזמן האחרון) אז המצב נשאר תקוע ולא פתור.
אני חושבת לוותר וללכת על תפקיד שיתן לי שבוע שבוע עם רמת חיים גבוהה יותר, אבל מפחדת שאני מוותרת .
רק צריכה כוחות נפשיים לחפיפה המחורבנת הזו וכל הדילמה פתורה. מה לעשות??