אני מרגישה כל כך חסרת אונים..אני רוצה לקפוץ מהבניין הכי גבוה ופשוט להעלם ולא להיות כאן יותר,במילא אף אחד לא יחוש בחסרוני..
אני האויבת הכי גדולה של עצמי-כל תהליך או אירוע שמתרחש בחיים שלי הופך למטרה ושום תוצאה פחות ממצויין מספקת אותי ולכן כל החיים שלי הם מסכת עינויים אחת גדולה,בנוסף איך לא כמובן שיש לי ביקורת קשה כלפי הגוף שלי וכאן כבר נכנסות הפרעות האכילה..או שאני אנורקסית שמרעיבה את עצמה או שיש לי התקפי זלילה והחבאת אוכל בבגדים.אני שונאת את עצמי,מתעבת אפילו ולא אכפת לי כמה בנים יגידו לי שאני "מושלמת" זה לא מה שאני רואה במראה .
בחיים האמיתיים זו שגרה של בגרויות שרק מקשה עלי יותר וכמובן החיוך המזויף והצחוק הצבוע הזה שמלווה אותי כל הזמן.אני כלכך צריכה חיבוק,עידוד שמישהו יהיה בשבילי שלמישהו יהיה פאקינג אכפת ממני!
הכי הרבה חסר לי תמיכה מאמא שלי,היא אישה רעה כל כך רעה חסרת לב פשוט,לא משנה כמה אני אביע מצוקה בפניה ואשתף ואתחנן לקצת יחס היא תצחק לי בפרצוף ותקלל אותי ואת העובדה שהיא הביאה אותי לעולם הזה..היא אומרת משפטים כל כך עוצמתיים שהם פשוט נחרטים לי בזכרון במשך שנים,לא פעם ולא פעמיים היא סטרה לי בגלל שביקשתי עזרה מתזונאית או החלה לצעוק מול אנשים זרים שאני אנורקסית חולת נפש ושהיא מחכה שאני יעוף לה מהבית כבר. אז לא מספיק שאני שופטת את עצמי אני גם נשפטת באכזריות על ידיה וכל אלו גורמים לתחושת הכשלון והאכזבה העצמית .אז אני שואלת את עצמי-למה אני בכלל כאן?למה אני ממשיכה להאחז בתקוות שיום יבוא והכל יעלם ? אני לא רוצה לחיות יותר,רוצה למות..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות