פרידה ראשונה, לא יודעת איך עוברים את זה

אתחיל ואומר שפעם הייתי מכורה לאתר, כל הזמן הייתי קוראת פה וזה היה לי פתח לחיים, בעיות ודעות של אחרים. בשלב מסוים הזוגיות שהתפתחה גרמה לי להרגיש שיש לי במה להתעסק והצורך לקרוא כל הזמן באתר פחת. עכשיו אני שוב אבודה.
אני בחורה די סגורה וקשה לי להיפתח במהירות ולהתחבר לאנשים. אני לרוב בנאדם מאוד נחמד ואדיב אבל מעבר לכמה חברות שיש לי קשה לי לפתח קשרים עמוקים עם אנשים בעבודה, לימודים וכו'. כך גם עם בני המין השני, כמעט ולא מתחילים איתי, לא יודעת אם זה בגלל המראה או כי אני לא נראית נגישה מידי. אבל כמעט כל הדייטים שהיו לי באו מאתרי הכרויות ועברתי תקופה ארוכה ומתסכלת של דייטים שלא באמת הלכו לשום מקום.

אחרי ההקדמה הארוכה מידי הזאת אגש לעניין. לפני 9 חודשים התחלתי לדבר עם בחור בצ'ט אנונימי, התקרבנו ואחרי חודש התחלנו לצאת. הוא היה הזוגיות הראשונה והרצינית שלי. במשך כל התקופה שיצאנו לא הייתי בטוחה בנו ועד כמה אנחנו מתאימים ולאן הקשר יוכל ללכת כי אנחנו גרים בערים אחרות ולהיפגש לא תמיד היה קל. גם שנינו אנשים עם מצבי רוח והרבה פעמים היה לנו קשה להיות חזקים אחד בשביל השני וזה היה גורם להרבה תסכולים. מצד שני בגלל שלוקח לי זמן להיפתח ולהרגיש בנוח, עם הזמן מצאתי לעצמי חבר ואדם קרוב שאני יכולה לדבר ולשתף איתו. את כל הבעיות והקשיים הייתי משתדלת להדחיק (רעיון רע אני יודעת) אבל תמיד פחדתי שאם נפתח את כל הבעיות שלנו זה יוביל ישר לפרידה כי לא הרגשתי שעל הכל ניתן לגשר. דברים מסוימים ניסיתי להעלות ולפעמים השתדלנו להשתנות אחד בשביל השני אבל לפעמים זה פשוט היה מאולץ מידי ולא הלך. מרוב חרדות היה לי קשה להתחבר לרגש ולהבין איפה היחסים שלנו עומדים אבל ידעתי שהוא חשוב לי ושכרגע אני לא מוכנה לאבד אותו. במיוחד כי החיים שלי באופן כללי נמצאים בצומת דרכים והייתי צריכה מישהו או משהו יציב להיאחז בו. לפני 3 ימים היה לנו יום עם מצב רוח לא כל כך טוב ופשוט נשברתי מכל התחושות שהחזקתי בפנים והתחלתי לבכות. לא הצלחתי להסביר את עצמי אבל הוא הבין שאני מתכוונת אלינו ופשוט התחיל לדבר על פרידה. מאז אני די שבורה ולא יודעת איך לצאת מזה, לא הייתי מוכנה שזה באמת יקרה, וגם אם הרגשתי שמתישהו הסיפור שלנו יגמר לא חשבתי שזה יקרה עכשיו. אני מרגישה שאיבדתי חבר ובן זוג ואני משתגעת שאני לא יכולה לדבר או לשתף אותו. מעט החברות שיש לי מנסות לנחם אבל כל מה שאני רוצה זה אותו. אני מרגישה שכל כך הרבה דברים לא דיברנו עליהם ולא הספקנו לעשות. בכיתי בימים האחרונים כמו שלא בכיתי מעולם ואני לא יודעת איך יוצאים מזה. אין לי חיים מלאים שמספקים לי נחמה ואני מרגישה שאני חוזרת בחזרה לדיכאון. אני כל כך רוצה אותו בחזרה ומצד שני יודעת שזה לא יפתור את הבעיות שלנו. ואני נלחמת ברצון שלי לדבר איתו וליצור קשר. אמרנו שלא ננתק לגמרי קשר אבל אני מבינה שזה לעולם לא יחזור למה שהיה.

אני לא יודעת איך חוזרים להיות לבד, איך אני אשרוד שוב להיות כל הזמן עם עצמי ובלי האדם הזה שהפך להיות חלק כל כך נכבד מהחיים שלי. איך ממשיכים מכאן?