חרדה לפרטיות ומאינטימיות שהורסת לי את החיים,איך יוצאים מזה?!

שלום כולם,
אני בן אדם שמאז ותמיד הרגשתי שאין לי על מי לסמוך חוץ מעל עצמי ( בן אם זה מסר שהתחלחל לי מהבית או מהסביבה).
לא משנה כמה אנשים פגשתי ( ופגשתי הרבה) לא הרגשתי נינוח עם אף אחד.
אני תמיד נוצר לעצמי פינה בליבי. חשוב לי מאוד הפרטיות ואני די חרד לה. ברגע שאני מספר משהו למישהו אני חושב באיזה דרך זה יכול להשפיע כדי שזה לא ידפוק אותי.
אני כבר לא יכול לספור על כף היד את כמות הפעמים שהתאכזבתי מאנשים.
אני לא מצליח למצוא איזון בין הציפיות לאכזבות ויוצא שתמיד אני בלי איזון שם .
אני מנסה כבר שנים את הגישה של כבדהו וחשדהו. להיות נחמד כמה שאני יכול אבל לא לפרט יותר מדי.
אני באופן כללי בן אדם חשדן. זה האופי שלי. אני לא חושב שזה דבר רע. זה שריון ההגנה שלי ואני לא מכיר משהו אחר. נכון שהייתי רוצה את זה קצת פחות, כי אני מרגיש שיש לי הרבה להעניק אבל אני לא חושב שלכל אחד היחס הזה מגיע.
באיזשהו שלב אתה לומד שבני אדם מונעים מאינטרסים, עוד לא פגשתי מישהו שרוצה להיות בקרבתך באמת חוץ מהורים.
חסרה לי מאוד האינטימיות. אבל מצד שני אני יודע שיש לי בעיה פסיכולוגית להגיע לשם.
אני לא רוצה שום דבר אחר כמו התחושה הזאת.
פעם הייתי במצב הרבה יותר גרוע. אבל משהו בשכבת הגנה הזאת לא יכול להיעלם ממני. הוא די בנה אותי.
נמאס לי לבכות בגלל אנשים. נמאס לי להעניק מעצמי יותר מדי ולקבל זין לפנים.
לאחרונה זה היה ככה יותר מדי.
החשדנות שלי חזרה בכל הכוח.
זה מאוד קשה לעשות עם זה איזשהו שינוי או לתת הזדמנות לאנשים.
בצבא אני לא מרגיש שאני יכול לעשות את זה, ולא רק בצבא, אלא ככה הרגשתי בכל מסגרת מחייבת שיש לי אינטרס להיות בה.
לדוגמא, אם זה בצבא ולשמור על יחסים טובים עם המפקדים והחיילים כדי שלא ידפקו אותך, כנ"ל בעבודה לא ליצור בעיות.
במובן מסויים גם במסגרות שהם חברתיות נטו, אתה לא רוצה להרוס את הקשרים שלך כי יש לך אינטרס שזה יישאר.
אני מודה שלמדתי לספר דברים אבל רק לאנשים מסוימים במצבים מסוימים שבהם אני יודע בוודאות שהדבר לא יצא מזה הלאה.
אני יודע שקשה לי מאוד לתת במישהו אמון ולחשוף את עצמי. אני מרגיש ככה ערום וכמו מריונטה.
זה מאוד מתסכל. הביטחון העצמי שלי נמצא אצלי ביד.
אני מרגיש הכי בטוח שאני בשליטה על עצמי.
מאוד קשה לי לוותר על זה וליצור משהו חדש ויפה, למרות שאני רוצה את זה ממש.
בנוסף לזה, אני מאוד ביישן . בעקבות החשדנות אני לא פותח כמעט שיחות עם אנשים. גם אם אני יוצר קשר חדש עם אנשים לוקח לי הרבה מאוד זמן להרגיש בו בנוח.
אני מרגיש שאני חייב להכיר את הבן אדם לפני שאני מתחיל משו.
אני מרגיש שזה הורס לי את החיים אבל קשה לי מאוד לתקן את זה .
אמא לוחצת עליי לשנות את זה ואבא די מבין אותי כי גם הוא כזה אבל הוא הצליח לצאת מהמכשול ואני עדיין תקוע בו .
זה מאוד מסתכל.
אני כל פעם משתדל להמשיך את החיים שלי בכל דבר אחר וזה באמת משפר את ההרגשה אבל זה עדיין ממש חסר.
איך יוצאים מזה?!