נכנסתי לדיכאון והתחילו בולמוסי האכילה ועליתי כ10 קילו . מה לעשות?

היי, אני חושבת שכתבתי פה כבר כמה פעמים, אבל כל פעם המצב מחמיר ושוב אני לא יודעת מה לעשות.
בגדול אובחנתי עם ביפולר ואינני מטופלת בתרופות, עברתי תקופות דכאוניות מאד ואיכשהו הצלחתי לצאת מהן גם ללא כדורים(חוץ מטבעי שלא יודעת כמה הועיל) לאחרונה כבר חמישה חודשים במצב דיכאוני רע מאד, נראה לי שהכי חזק שהיה לי. בודדה לגמרי, ניתקתי קשרים עם החברות המועטות שהיו לי וגם עם האחים וההורים בעקבות תקרית שהתרחשה לפני מס שבועות שעליה ארחיב בהמשך. אני עובדת כמנהלת משרד עו"ד ולא ממש אוהבת את זה וגם שם בודדה מאד(בת יחידה בין גברים נשואים) אבל ממש בונים עליי שם ואין לי ממש תכניות אחרות חוץ מלחתוך מהחיים האלה אז אני נשארת.
יכולה להגיד שאני ממש מתה מבפנים, לא נשאר שום זיק או ניצוץ לחיים ואני ריקה מכוחות, מוטיבציה ותשוקה לחיים. אני סובלת מהפרעות אכילה ובולמוסים, לאחרונה התחלתי להקיא פעם בשבוע. בעבר הייתי במשקל מאד נמוך, אפשר לומר תת משקל ובקיצון השני.
מאז שנכנסתי לדיכאון האחרון התחילו בולמוסי האכילה ועליתי כ10 קילו . מיותר לציין שזה גורם לי להרגיש נורא יותר פי מליון. הואיל ולא הצלחתי למנוע את הבולמוסים ניסיתי לצמצם ולהפוך את זה למשהו מתוכנן-פעם בשבוע בסופש.
כרגע הבולמוס השבועי הוא המוטיבציה היחידה שלי לעבור את השבוע.
כל השבוע אני כמעט ולא אוכלת פחמימות ואז בחמישי מתחרעת על כל השוקולדים בעולם ואז מקיאה. בשישי שבת משתדלת לחזור למסלול אבל לרוב גם שבת הופכת לבולמוס.
מחמישי בערב עד ראשון בבוקר אני בקושי יוצאת מהחדר והרבה פעמים מעבירה את הסופש בבכי או פשוט ישנה.
אני הולכת ומשמינה(בעבר רזיתי 20 ומשהו קילו) והורסת את כל מה שהצלחתי להשיג ולא יודעת איך להפסיק את מעגל השנאה העצמית הזו.
התקרית שבגינה אינני משוחחת עם אף אחד ממשפחתי היא כזו:אחותי הייתה בקשר איתי באסמסים בתקופה האחרונה ושאלה לשלומי, לרוב השבתי במשהו כמו "לא יודעת, לא בא לי לחיות" . יום שישי אחד לפני שבועיים או שלושה אחותי שאלה לשלומי וזה מה שהשבתי במקביל הורי ראו אותי בוכה בבית ולאחר מכן עולה לחדרי ונועלת אותו. צירוף הדברים הללו גרמו להם לחשוב שאני הולכת לסיים והם נכנסו לפאניקה והתחילו לנקוש על דלתי שאפתח. נורא כעסתי ואמרתי להם שהכל בסדר ושאני רק נחה ולא מעוניינת לפתוח, מפה לשם אחותי הגדולה הגיעה לבית ואיימה שיבואו לקחת אותי לאשפוז כפוי אם לא אלך מרצוני כעת. כעסתי כל כך ולא באמת האמנתישיעשו משהו אבל הם הזמינו משטרה שפרצה לי את הדלת וזה היה הדבר הכי משפיל שקרה לי בחיים, מאז לא מדברת איתם אפילו מילה ואפילו לא מעיפה מבט. זה מגיע למצב שאני לא אצא מהחדר לאכול אם בני המשפחה נמצאים למטה ואחכה שיתפזרו רק כדי לא להתעמת איתם.
בנוסף לכל מאז שנכנסתי לדיכאון הביאו לי כלב מתנה כי זה מה שהרגשתי שאני צריכה ושיעזור לי אך בפועל מדובר בגור שזקוק לטיולים וכו ואני בקושי יוצאת מהבית בעצמי אך איך אוציא אותו? עדיין לא חינכתי אותו לצרכים והוא כבר בן ארבעה או חמישה חודשים.ביתר השבוע אני חוזרת מפורקת בשעה 19:00 הבייתה ואין לי כח לצאת לשום מקום.
אני אוהבת אותו אבל לא רוצה שהוא יסבול וחושבת למסור אותו.
אציין שאני מבית דתי וממש לא דתייה ולכן שבתות הן סבל צרוף בשבילי(שעון שבת וכו) וכמו כן אני גרה בעיר קטנה ונידחת בדרום ככה שהכל מת בסופי שבוע.
הייתי רוצה לעבור אבל מפחדת שאקרוס עוד יותר ושלא אצליח לעמוד בהוצאות ובנוסף לא יודעת מה לעשות עם הכלב.
דבר נוסף ואחרון- כבר שבוע וחצי משוחחת יום יום עם מישהו מחו"ל שהכרתי ברשת, שיחות ןידאו והמון התכתבויות, הוא לא יהודי אבל הוא היה הנק אור היחידה שהייתה לי בשבוע האחרון והסיבה להרבה מאד חיוכים וצחוק וזה ממש לא מובן מאליו, אני לא בחורה שמתאהבת או מרגישה משהו מהר אבל הוא בהחלט הצליח להזיז שם משהו, השאלה שלי היא האם ללכת על זה ולנסוע אליו בעתיד ואף לעבור לשם(זה מה שאנחנו מדברים עליו)? מפחדת שאלך לגמרי לאיבוד עם כל מצבי כמו כן הבחור לא יהודי ואבא שלי רב, זה ישבור לו את הלב.

תודה לכל מי שטרח לקרוא עד לכאן, אשמח לעצות כי כבר ממש אבדה לי הדרך(אפילו שוקלת אשפוז מרצון).
נ.ב-שכחתי לציין שהייתי בטיפול פסיכולוגי ועזבתי כי פשוט הרגשתי שזה לא עוזר בכלום וזה רק רושש אותי עוד. וכמו כן אני די חוששת לקחת כדורים(יש לי מרשם ללמיקטל).