לא מוצאת חברים בזמן השירות הסדיר. מרגישה בודדה מאוד

שלום, אני בת18 וחצי כמעט 19. בתיכון היה לי טוב רוב הזמן. היו לי חבר הכי טוב וחברה הכי טובה, שלא קשורים זה לזה, וגם כמה חברים למסדרון שנחמד לדבר איתם. אך הקשר התרופף ככל שעברו שנות הלימודים- לחברה הכי טובה שלי נהיה חבר מתחילת התיכון ונותרתי גלגל שלישי עד היום, ניסיתי להתחבר לעוד אנשים אבל עקב לחץ בלימודים ורצון אישי חזק שלי להצליח- לא מצאתי את הזמן לכך. אז בהפסקות ביליתי הרבה בספריה ובבית-ש"ב. הייתי בדיכאון שבא והלך- בהתאם למצב החברתי והלחץ הלימודי. לפני כחודשיים התחלתי את השירות הצבאי. בטירונות נהיניתי והערכתי כל רגע, עם הקשיים הרגילים שלה. אני גם חושבת שהמרחק מהבית ומאימא שלי עשה לי טוב. אל תבינו אותי לא נכון- אני מאוד אוהבת את אימא שלי אבל יש לה נטייה להסתכל עליי בעין מאוד ביקורתית בכל תחומי החיים, לצעוק הרבה מאוד, ולנטות להתקפי זעם בלתי מוסברים, ובאופן כללי הנוכחות שלה בבית משרה אווירה מאוד מתוחה בין כולם- וכך היה תמיד. לפני כחודש הסתיימה הטירונות, בה הכרתי חברות מדהימות לחיים. הבעיה היא, שכולן המשיכו יחד לקורס ואני לבסיס אחר. אני משרתת כחודש בבסיס פתוח ומרגישה שזה מאוד לא מתאים לי ולאופי שלי. מההתחלה רציתי בסיס סגור, ואני מרגישה חוסר סיפוק אישי, בזבוז זמן רב במשך היום ואני רואה הרבה בית. אוטוטו מתחילה לעבוד בלימוד שיעורים פרטיים כדי שתהיה לי תעסוקה במשך השבוע כשאני בבית, אבל לא אעמוד ביותר מזה כי אני חוזרת מאוחר ומאוד עייפה. לעומת זאת, אני אדם שמאוד קשה לו עם חוסר מעש ובגלל זה גם מאוד קשה לי בבסיס החדש שהאופי שלו דומה. בנוסף בסופי שבוע קשה לי להיות יותר מדי זמן בבית עם אימא וזה משפיע מאוד על התפקוד וההרגשה האישיים שלי. בבסיס לפחות כן יש לי אינטרקציה עם אנשים- אבל לא כמו שהייתה בטירונות. אני לא מצליחה להתחבר לאנשים שם כמו שהתחברתי בטירונות, ואני אדם מאוד חברותי ומנסה לעזור לכולם. מצד שני אני מרגישה חוסר סיפוק עצמי רב יחד עם בדידות מעיקה, שבמשך התיכון יכולתי להדחיק בזכות הלחץ בלימודים. בשבועיים האחרונים רבו איתי ריב קשה החבר הכי טוב שלי ועוד חבר טוב מאוד וזה לא הקל בכלל. יצאתי מאוד פגועה מזה כי אני תמיד מנסה שהכל יהיה טוב ותוקעים לי סכין בגב. מה גם שהם רשמו לי דברים מאוד פוגעים ואחכ חסמו אותי בווטסאפ ומחקו כל זכר לשיחות. עכשיו אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר ואת מי לשתף. אני מרגישה בודדה מאוד אף על פי שאני כן מתקשרת עם אנשים, אבל לא מצליחה להתחבר לאף אחד בסדיר ברמת חבר/ חברה הכי טובים- ואני נואשת לקשר כזה. קשה לי בקבוצות גדולות, מפגשים גדולים וכו' כי אני לא מוצאת את עצמי... עם החברות מהטירונות קשה להיפגש ולשמור על קשר כי הן יוצאות פעם בשבועיים. מנסה לחדש קשרים אבל לא רואה הרבה תקווה באופק. שלא לדבר על זוגיות שאף פעם לא חוויתי. אני מאוד מיואשת בזמן האחרון וזקוקה לעזרה. סיימתי את התיכון עם הצטיינות יתרה אבל הזנחתי הכל בדרך, ובניתי על הצבא שיהיה זמן למצוא חברים לחיים אבל אני פשוט לא מצליחה, ומרגישה אשמה. אני בנאדם חיובי מאוד, חייכן, אני יוזמת ואנרגטית, ותמיד ותמיד שמחה לעזור. לא פעם ולא פעמיים אמרו לי שיש לי לב רחב וראש פתוח. אז למה אני לא רואה איך אני מתקדמת מפה והלאה? ... מרגישה שאני בסוג של דיכאון מתמשך עוד מתקופת הלימודים... מרגישה כל כך בודדה וריקה מתוכן, אני לא לומדת ולא מתקדמת לשום מקום, אני בוכה הרבה בזמן האחרון, סובלת מנדודי שינה ואף התחלתי להכות את עצמי. איך זה שדווקא בטירונות, שאמורה להיות תקופה קשה לרוב האנשים(והיו קשיים)- עדיין פרחתי- ובכיתי רק מכאב ברגליים ועוד פעם אחת- כשהיה צריך לעזוב...
דיי רע לי ואני זקוקה לעזרה. התגייסתי עם המון מוטיבציה שנשארה- ואני עוד חושבת על קצונה ותמיד מסתכלת קדימה. המפקד שלי על הפנים וזו לא אופציה לדבר איתו- לא קצונה ולא כלום (הוא גם בקושי מגיע) ואני לא מרגישה בנוח לדבר על זה עם אימא שלי או עם גורמי הצבא בכלל (משקית תש וכד). אני פשוט צריכה לדבר עם מישהו שיבין... תודה לכל מי שקרא.