כשאני חושבת לעצמי מי אני, מה אני בעצם, ואיך אני נראית, אני מבינה שאני כל כך עלובה. אני אולי מאוד חסרת ביטחון, וביטחון עצמי זה דבר נרכש. אבל לא בקלות, ולא בזכות כך שיגידו לי שזה מה שאני צריכה. ואולי פשוט אין לי במה להיות בטוחה בעצמי... אני באמת מנסה לחשוב מה טוב בי. אני באמת מנסה. אני אולי רק נחמדה. ואני לא בן אדם רע. אבל אני משעממת. אני לא מצחיקה. אני פתאטית כזאת. אני לא יודעת מה אני עושה. אני לא יודעת איך להגיב לפעמים. מה להגיד. איך להיות מעניינת. איך להיות הגיונית. איך לא להיות טיפשה. איך לא להיות מביכה. איך להסתכל לבן אדם בעיניים לאנשים מבלי שזה ירגיש כמו מגע בסיר רותח. איך להביע את עצמי כמו שצריך בדיבור, ולא לסבך את כל הרצף והניסוח ולאבד את עצמי במשפטים ולגמגם. איך להיות הבן אדם הזה שכיף איתו, שבאמת אוהבים, ולא בכאילו, ושזה בא לו בטבעי.
אני מרגישה שאני אף אחד. אני מרגישה שאני כלום. אני לא שווה שום דבר. אני שום דבר. אני רק בן אדם פתטי ועלוב. אני כל כך שונאת את עצמי. כל כך. שונאת את עצמי. בחיים שלי לא שנאתי את עצמי ככה. ואני מרגישה שלאף אחד לא באמת איכפת ממני. ואני זו מי שאני... מה אני יכולה לעשות? להשתנות ולהעמיד פנים שאני מישהי שאני לא?
או שאני צריכה פשוט לקבל את זה שאני סמרטוט?
אני פשוט מרגישה פרץ חשמלי של שנאה בגוף, זה עולה לאט לאט ומתפוצץ במוח. בגלל שאני תקועה בתוך עצמי, בבן אדם הגרוע הזה, עם האופי הגרוע הזה, והאישיות הגרועה והעלובה הזאת.
סליחה, אני יודעת שרחמים עצמיים זה לא עוזר. אבל זה לא מזיק... לפחות נפקחו לי העיניים ואני מודעת לעצמי יותר עכשיו.
(תודה לקוראים ואני מעריכה מאוד את המגיבים).
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות