היי, בן 22 השתחררתי לפני חצי שנה.
היינו 4 שנים ביחד היה נדיר, אהבה גדולה, הייתה החברה הכי טובה שלי. כשהשתחררתי היא נכנסה לתפקיד חדש בצבא והחליטה שהקשר הגיע לסיימו. שהיא כבר לא שם. הרגשתי את זה אבל חשבתי שזו סתם עוד תקופה בקשר ונתתי ממש 120 אחוז ממני. ועדין זה לא הספיק. מ100 ל0. מהכל לכלום. חודש ראשון הייתי בהכחשה. היא לא רוצה? לא צריך!. נהנתי ואז אחרי סקס מעפן שהיה לי קיבלתי את הכאפה הראשונה.
היה מדהים, למה זרקנו את זה? לבסוף אחרי שלושה חודשים של בכי דיכאון והבנה של המצב הבנתי שזה היה צריך לקרות. על הנייר החיים שלנו הולכים לכיוונים הפוכים. היא בצבא ובקבע לי יש טיול לעשות.
בכל מקרה לעיניין- אחרי שכבר חשבתי שהרגשתי יותר טוב, לפני חודש היא שלחה הודעה שיש לה חבר. ושהיא רוצה שאני אדע ממנה.
לא נשמתי שבוע. קרס עלי הכל.
לאחר המון שיחות עם חברים הורים ועם עצמי הבנתי שבמהלך הקשר לא הייתי מאושר מהחיים שלי. הייתי מאשר רק איתה. אהבתי את המשפחה שלה יותר משלי . הצבא שלי יצא מעפן אז גם לא היה לי במה להתגאות. וזה היה מאוד נכון להיפרד כדי להיות אדם בפני עצמי. כי היא הייתה העמוד תווך שלי במקום שאני יהיה.
הבעיה שלי שאני ברכבת הרים. כל בוקר אני קם לדיכאון. אני נזכר במציאות שלי ואני נכנס ישר למצב של קורבנות. של בן אדם מסכן. שאין טעם להכיר אף אחת ואין טעם לצאת מהמיטה. שלא אכפת לי מעצמי. אני חושב עליה המון במהלך היום וזה גורם לי להתעסק בעבר. לוקח לי זמן עד שאני מתאפס על עצמי ונוקט בקו מחשבה שהיא הייתה חלק ענק בחיים שלי ושהחלק שלה נגמר ושזה היה בזמן הכי טוב בשבילי ושזה באמת היה הכי טוב והכי נכון.
ושאני יכיר אנשים מדהימים ושאני אחלה של בנאדם ושלכולם יש מקום בעולם הזה.
קשה לי קצת להכיר בנות אחרות אחרי קשר כזה ואני יודע שזה יגיע. קשה לי לחשוב שהיא התקדמה כל כך מהר למרות שאני מבין שזה הגיוני ואני גם שמח בשבילה.
מה אתם אומרים? איך לא לקום בבוקר בדיכאון, איך לא לחשוב עליה כל הזמן שכל מקום מזכיר אותה? איך לא להתעסק בעבר? אני ממש עובר כל הזמן בין הקווי מחשבה- בין הקורבן והמסכן לבין המחוזק והאופטימי. תודה רבה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות